מוות וחיים ביד הלשון

פרשת המרגלים הותירה חותם טראומטי בל יימחה בתולדות העם היהודי. מעבר לאלפי ישראל שמתו במאורע הטראגי עצמו, כתוצאה מן הציווי הנורא של שליחת "יד איש באחיו", נידונו ישראל להישאר במדבר ארבעים שנה. צלקותיה נותרו חתומות בבשרם של יהודים למשך דורות, מזכרת עוון של קבע לכל מוציאי דיבה ובעלי לשון הרע.

לצד תיאור החטא המרכזי, של הוצאת  דיבת הארץ רעה וזריעת מורך רוח, חולשה ורפיסות בקרב המון העם, בולט בפרשה זו גם השימוש בשיח הרטורי שבאמצעותו ביקשו המעורבים לרכוש את לב העם.

עשרת המרגלים לא נמנעו מלהשתמש בכל האמצעים, הטריקים והשטיקים. ראש לכל, הם דאגו להביא עמם "מוצגים" ['אמצעי המחשה' בלשון המדריכים הפדגוגיים]  מעוררי פלא: אשכול ענבים אחד, אדיר ממדים, כבד משקל, שהצריך שני אנשים כדי לשאת אותו במוט (סמל שהיה – קצת משונה, כשזוכרים מהי תדמית המרגלים בזיכרון הלאומי הקולקטיבי – ללוגו השיווקי המנצח והאלמותי של חברת ייצור היינות ה'רשמית' של התנועה הציונית המתחדשת, יקבי "כרמל מזרחי"): "וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל, וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה, וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם". וכמעין 'תוספת ביכורים' ו'עיטור ביכורים', צירפו לו פירות נוספים, "ּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים".

נקל לשער שפירות מופלאים אלה, שטרם נראו כמותם לא במצרים ולא במדבר, עוררו סקרנות רבתי בקרב כל רואיהם. וכל זאת, עוד לפני שפתחו המרגלים את פיהם ופצחו אפילו במילה אחת של נאום.

המרגלים הקפידו שתרגיל שיווקי זה לא יבוזבז לרִיק, לעיני צופים מעטים, ודאגו שהעם כולו, על אנשיו ומנהיגיו, יצפו בו: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה, וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר, וְאֶת כָּל הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ".

רק אז, בתום ההצגה ה'אילמת', לאחר שהעם כולו הטמיע בקרבו את העוצמה הגלומה במשלחת המנהיגים ששבה 'מִשָם', נפנו עשרת המרגלים אל משה רבנו, המנהיג הדגול ("ויספרו לו").

היה זה נאום רטורי משובח, מתוכנן בקפידה, מחושב היטב, רווי תיאורי יופי, ותחילתו בשירת הַלֵל מדורגת על טוּבָה של ארץ ישראל: "וַיְסַפְּרוּ לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא", עד לקרשנדו הרועם שבשיא הפסגה: "וְזֶה פִּרְיָה!ּ".

"וְזֶה פִּרְיָהּ". שוב, כאותו נואם דגול, או כאותו מורה רב אמן בפדגוגיה, שאינו מסתפק בסיפור דברים בעלמא, אלא ממחיש את הדברים לשומעיו באמצעים מגוונים, ומורה עליהם באצבע: ""וְזֶה פִּרְיָהּ!!".

נקל לשער שבשלב זה עיני הכל כבר היו מרותקות לעשרת השליחים, מצפים לשמוע מה עוד חדשות יש בפיהם. ואז הגיעה שורת המחץ (או שמא נדייק ונאמר מילת המחץ), תיבה אחת בסך הכל: "אפס":

"אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם".

"אפס", נכון. זו, עפעס, "ארץ, זבת חלב ודבש". "אפס", אבל בכל זאת!

וכמו שדרש פעם הרי"ל מימון ע"ה את הפסוק במגילת הקינות (איכה א, ד): "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת" – מדרכם של יהודים שמסכימים הם (כמעט) על כל דבר, אבל תמיד הם ממהרים להוסיף 'אבל', ומציעים סיבות, הסתייגויות ותירוצים למכביר למה לא, למה לא כעת, למה לא מחר, ולמה לא בכלל.

אכן, הייתה זו דמגוגיה במירעה. המרגלים לא הסתפקו רק בתרגיל ההפחדה הראשון, בתיאורם המפחיד על אותו עַם עז פנים, הערים הבצורות, וילידי הענק המסתוריים והאימתניים שמסתובבים שם, בארץ כנען, על כל צעד שעל. הם המשיכו לפרט עוד ועוד צרות, והדגישו ש'לֵית אתר פנוי' מכל אלה: גם בארץ הנגב, בדרום הבוער והמדמם; גם ב'הר', בהרי יהודה ובערי השומרון; גם במערב, לאורך חוף הים; גם בצפון ובמזרח: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן".

למותר לומר שבכל הזמן הזה לא נתנו עשרת המרגלים לשני המתנגדים, כָּלֵב בן יפונה ויהושע בן נון (שמשום מה, עד קריעת בגדיו, שמתוארת בסוף סיפור המעשה, קולו נאלם-נעלם), לפתוח את הפה. דמוקרטיה וחופש ביטוי? לא בבית ספרנו. כאן יש סדר. משמעת.

רק תעוזתו וכישוריו של כָּלֵב, מלווה באסרטיביות עקשנית, אפשרו לו להסיר את המחסום שהושם לפיו, ולשבור את תקרת הזכוכית: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה"!

כדרכם, העצימו חז"ל עוד יותר את גילוי עצמאותו של כָּלֵב והדגישו את סירובו להיסחף בזרם. כָּלֵב סירב ליהנות מהקונצנזוס החמים של עמיתיו, עשרת המרגלים, מלווה במעין שירת מקהלת הצבא האדום, של "כולנו פה אחד". סרבנותו להיסחף עם הזרם החלה עוד בהיותם בארץ ישראל. המדרש מספר שכאשר עמד כָּלֵב על כוונתם הרעה של עמיתיו, נפרד מהם והלך לבדו לחברון כדי להשתטח על קברי אבות ולבקש מהם רחמים על עמו.

בתחילה, היה על כָּלֵב ללכוד את שימת לֵב השומעים, שבאותה עת עוד היו עיני כולם נשואות בהערצה אל עשרת עמיתיו המלהטטים בלשונם: "ויהס כָּלֵב", וכמו שפירש רש"י בעקבות חז"ל: "ויַהַס כָּלֵב – השתיק את כולם; 'אל משה' -לשמוע מה שידבר במשה, צווח ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? השומע היה סבור שבא לספר בגנותו. ומתוך שהיה בליבם על משה בשביל דברי המרגלים, שתקו כולם לשמוע גנותו".

רק אז, לאחר שהשיג את השקט המיוחל ולכד את תשומת לב הכול, החל כָּלֵב  נושא את נאום הסניגוריה המופלא שלו. "אמר: והלא קרע לנו את הים! והוריד לנו את המן! והגיז לנו את השליו!".

ואת דבריו חתם בקריאה הגדולה, שקולה הולך ומהדהד בהיסטוריה היהודית מאז ועד ימינו: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!".

נאום צ'רצ'יליאני שאין שני לו. לא בתוכנו אף לא בעוצמתו. עשר בסולם דמוסתנס. נאום חזק יותר, עוצמתי יותר, וקצר הרבה הרבה יותר מנאום גטיסברג, בן 270 המילים שנשא אברהם לינקולן ("הממשלה היא של העם, למען העם ובידי העם"); נאום רב רושם לא פחות מ'יש לי חלום' של מרטין לותר קינג; נאום מעורר רגשות יותר מ"דם, יזע ודמעות" של צ'רצ'יל בימי הייאוש של מלחמת העולם השנייה; נאום חריף, חד כתער, שנון ומתוחכם יותר מ'נאום הצ'חצ'חים' של מנחם בגין ("צ'חצ'חים? לא! אחים! יהודים! פיינשטיין וברזני!").

בסך הכל שמונה מלים, אבל כאלה שאומרות הכל, ומניעות את השומעים לפעולה מעשית: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!".

אכן, מוות וחיים ביד הלשון. לשון המרגלים זרעה מוות, ייאוש, פחד ומורך לב. לשונו של כָּלֵב, זרעה חלום, תקווה, עידוד והַמְרָצָה.

צא ונלמד מהו כוחו של יחיד, מהו ייחודו של היחיד. על אף שהוא בודד, אחד מני רבים, ולא אחת עומד כנגדם, יש בכוחו של אדם אחד, כל אדם, להציל את העולם כולו או, ח"ו, להביא לחורבנו. וכדברי הרמב"ם, "הנשר הגדול": "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: 'וצדיק יסוד עול' (משלי י, כה), זה שצדק, הכריע את כל העולם לזכות והצילו" (הלכות תשובה ג, ד).

במהלך אמיץ אחד, ואפילו יהא חד-פעמי וקצר מועד, עשוי אדם להסיט את ההגה, לשנות את העולם, ולקבוע את מהלך פני ההיסטוריה לא רק לשעה אלא לדורות.