יעקב ספוקויניבמרכזה של פרשת שלח, עומדת כמובן פרשת המרגלים. ריגול הוא עיסוק מסוכן מאוד. המרגל יוצא לארץ אויב ומסכן את חייו עבור מידע חיוני למען מדינתו. קשה לעמוד במתח נפשי שכזה. לפיכך, למשימה זו נבחרים הטובים ביותר. תפקיד המרגל למסור את המידע שברשותו בלי צנזורה, מידע נטו, בלי ליפות את המציאות. אם כך הוא הדבר, מה היו הטענות על המרגלים שיצאו בשליחות משה וסיפרו את אשר ראו? הרמב"ן שואל: "מה עשו המרגלים? כי משה אמר להם 'וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" [יג' יח-יט]. על כל פנים היו צריכים להשיבו על מה שציווה אותם, ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" [כח'] וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?"
פרשני המקרא תולים את אשמת המרגלים בדברי הפרשנות שהתלוו למידע שמסרו. כאן, בנקודה זו התגלה ההבדל העצום בין דבריו הקצרים של כָּלֵב בן יפונה ובין דברי עשרת חבריו. העשרה הדגישו את עניין הערים הבצורות והענקים, כאומרים לא נוכל לנצח במערכה כזו כי הם חזקים מאיתנו. כָּלֵב, לעומת זאת, אמר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ." כָּלֵב ראה את הביצורים כחולשה. עם שהתבצר מחשש שהאויב יתקוף אותו משדר חולשה. מלבד זאת, כָּלֵב האמין כי אם ה' מצווה לצאת למשימה, הרי שהיא ברת ביצוע. כָּלֵב ראה את המשימה כשליחות שנועדה לסייע לעם ישראל לכבוש את הארץ המיועדת לו. השליחות הזו, היא שנתנה לו כוח הן בזמן שהותו בארץ כמרגל והן כשעמד נגד חבריו בפני העם.
זכינו בדורנו למרגלים מהסוג של כָּלֵב, שיצאו לשליחות מסוכנת לטובת עם ישראל. אחת מהם היא שולה כהן- קישיק, האישה שלנו בביירות.
שולה, נערה בת 16 בירושלים, שודכה בניגוד לרצונה לסוחר יהודי לבנוני יוסף קישק, שהיה בשנות ה-30 לחייו. שולה, בחורה נבונה ויפה, הבינה מהר כי אין לה ברירה ונסעה עם בעלה לביירות בשנת 1936. בעלה יוסף נהג בה בכבוד, ולמרות ההתחלה הלא טובה, שולה הייתה מאושרת. בכל זאת הרגישה שמשהו חסר לה. באחד הימים, בשנת 1947, עמדה בפתח חנות בעלה וקלטה שיחה בין שני סוחרים שדיברו אודות גיוסים לצבא במסגרת הכנות לפלישת צבאית לצפון ישראל. שולה החליטה שהגיע הרגע לעזור למדינת ישראל. היא כתבה מכתב ובו פרטה בכתב סתרים שלמדה בתנועת הצופים את המידע ששמעה. באמצעות בעלה היא מצאה מבריח, שהעביר את המידע למטולה. כך נוצר הקשר הראשוני בינה ובין המודיעין הישראלי.
עיקר תפקידה של שולה היה לסייע בהברחת יהודים מסוריה ומלבנון לישראל. במהלך מבצעים אלה היו לא מעט תקלות ושולה פתרה אותן ברוב תושייה. באחד המקרים, החל מבצע להברחת 70 ילדים. הילדים חיכו בבית כנסת בביירות והאוטובוס חנה בפינת הרחוב. לפתע בא שליח והודיע לשולה כי המודיעין הלבנוני בעקבותיהם ואי אפשר לשלוח את הילדים. שולה פעלה מהר. הורתה לנהג האוטובוס לנסוע ולהמתין ליד שפת הים. היא עצמה רצה והביאה למקום את הרב חסקי ואמרה לו לבוא מהר, כי מדובר בפיקוח נפש. בדרך קנתה נרות "לכבוד חג החנוכה", הגיעה לבית הכנסת, סידרה את הילדים בשתי שורות ונתנה ביד כל אחד מהם נר דולק. "יוצאים לטיול לכבוד חג החנוכה", אמרה להם. הילדים שרו שירי חנוכה בדרך לחוף הים. הבלשים שאלו לפשר התהלוכה ושולה ענתה "זהו חג יהודי בשם חנוכה". הבלשים המשיכו ללוותם עוד כמה רחובות עד שהתייאשו. או אז הובילה אותם שולה לאוטובוס בדרך להברחת הגבול לישראל.
בהמשך התקרבה שולה לצמרת הלבנונית והצליחה להשיג מידע חשוב תוך שהיא מפגינה קור-רוח מדהים גם במצבים הכי קשים. בשנת 1961, בעקבות הלשנה של אחד הסוכנים, נתפסה שולה ועונתה בעינויים קשים. היא עמדה בהם בגבורה ולא הסגירה שום מידע. שופטיה דנו אותה למוות. לחץ בינלאומי מנע את הוצאתה להורג והיא שוחררה במסגרת חילופי שבויים לאחר מלחמת ששת הימים. 'חשתי תחושה של שליחות לעזור למדינה שלי', אמרה שולה כשחזרה לישראל.
Yaakovspok1@gmail.com
