הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בשבוע שעבר, זכיתי להיות נוכח בחופה, שהכלה היתה נינה של משה מושקוביץ ז"ל מבוני הארץ, איש משואות יצחק והחתן נכד לעזריאל בן דב ז"ל מבוני קיבוץ עין צורים שבגוש עציון. שניהם היו ענקים ואנשי שם. היתה להם אהבה גדולה לארץ, לעם ולתורה. שניהם עסקו בבניית הארץ ובעבודת האדמה ולימים היו חברי משואות יצחק. החופה התקיימה בתוך כפר עציון. בשעת החופה אמרתי לבני הזוג שהחופה שלהם היא "תקווה" גדולה בשעה הקשה שאנו מצויים בה. האם אבותיהם האמינו בשעה שנחרבה כפר עציון, ובשעה שאנשי משואות יצחק הלכו לשבי, שכעבור למעלה מ- 75 שנה, יעמדו הנינים והנכדים תחת החופה באותו מקום שנחרב – כפר עציון?! כיום, שאנו נמצאים בעיצומה של מלחמה, אין לנו את היכולת לצפות את העתיד. אנו רואים את נקודת הזמן הנוכחית, ואנו צריכים להאמין שיבוא יום ונהיה עם חזק יותר ומאוחד יותר.
זו הקדמה למאורעות שבפרשתנו. העונש שהוטל על עם ישראל בעטיו של חטא המרגלים, הוא אחת מהמכות הקשות, שספג עם ישראל בלכתו במדבר בארץ לא זרועה. קשה היה לעם לראות עתיד טוב יותר, ודווקא באותה העת מצטווה משה ללמד את עם ישראל את מצות הפרשת חלה. העם היה שרוי בהלם ונזקק לזמן כדי לעכל את העונש הכבד, האם נכון היה דווקא עכשיו לצוות את העם במצווה התלויה בכניסתו לארץ ישראל שכל זה נראה כל כך רחוק?! רש"י מדגיש, שחלותה של מצוה זו היא ברגע הראשון שייכנסו לארץ. בעוד, שרגע החיוב של כל המצוות התלויות בארץ הוא רק לאחר ירושת הארץ וישיבתה, הרי שמצוות הפרשת חלה היא מהרגע שנכנסו לארץ. שמא דווקא משום כך, בחר הקב"ה לצוות על מצווה שתלויה בכניסה לארץ. אמנם מועד החיוב נראה רחוק, רק בעוד ארבעים שנה, אבל הוא יתרחש כי בעתיד הם ייכנסו לארץ: "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה … תָּרִימוּ תְרוּמָה לה' …". אם כך, ייתכן ומצווה זו נאמרה לישראל דווקא בעת הקשה הזו על מנת לעודד אותם, שחלילה לא יהיו מיואשים. וכך מסביר הרמב"ן:
"ואולי היה זה עתה, לנחמם ולהבטיחם, כי היו נואשים לאמר, מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים, ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם, שגלוי לפניו שיבואו ויירשו אותה".
כלומר, המטרה המרכזית בציווי על מצות חלה היא לבשר לעם, שיבוא יום, הם ייכנסו לארץ ויזכו לקיים מצוות חלה. פרשת חלה אפוא, היא לא רק פרשה הלכתית, אלא בשורה לעם ישראל, שיזכו להיכנס לארץ ישראל.
דווקא בשעת משבר, דרושה אמונה היונקת מתוך חזון העתיד. דוגמא לתפיסה זו ניתן ללמוד מירמיהו – נביא החורבן. ירמיהו מנבא על החורבן אולם באותו הזמן הוא עושה מעשה הנראה תמוה: "וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת …" (ירמיה לב ,ט). קניית שדה בארץ ישראל ערב החורבן נראה כמעשה המנוגד לכל המוסכמות. אין לפקפק בכך שירמיהו האמין בחורבן וברור, שאינו חיפש השקעה בנדל"ן. אלא שבאמצעות הקנייה הוא רצה לעודד את העם ולסמל לו שלאחר החורבן תבוא הגאולה. דווקא בעת משבר, יש להראות את האור שבקצה המנהרה – כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי. כאשר נגזר על העם למות במדבר, רצה הקב"ה להראות לעם באמצעות מצות חלה, שיבוא יום וייכנסו לארץ. כך גם בתקופתנו הקשה. בעוד שהסבל קשה מנשוא בקרב חלקים גדולים בתוך החברה הישראלית, יש להתבונן בנקודות האור ולהאמין שיבואו ימי תקומה. כך נוכל להחליף את תחושת הייאוש בצפייה לישועה, כפי שהיה בעבר שמתוך החורבן והקושי הגיע רגע התקומה.
