הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
שלא תבלבלו. חוק הרבנים שח"כ אריה דרעי, בשליחות ח"כ שמחה רוטמן, ניסה להעביר בכנסת ירד רק באופן זמני מסדר היום. דרעי ינסה להעביר אותו שוב כשתהיה לו הזדמנות. זה לא רק בגלל שהחוק יקל עליו למנות את אחיו, הרב יהודה דרעי, למשרת הראשון לציון. זה מפני שחשוב לו לתת לעשרות רבות, אם לא מאות, של רבנים חברי מפלגתו תפקידים שמשכורת מכובדת בצידם.
כיום, ביותר משלושים רשויות מקומיות לא מכהן רב עיר. בין אלה ערים גדולות כמו חיפה, תל אביב, הרצליה ועוד. תומכי 'חוק הרבנים' משתמשים בנתון הזה כדי להמחיש עד כמה הוא נצרך. אבל נראה שההפך הוא הנכון. נניח בצד את העובדה, שלו רק המשרד לשירותי דת רצה, הוא היה ממנה בכל המקומות הללו רבנים בקלות רבה. ח"כ מתן כהנא, בהיותו השר לשירותי דת, שינה את תקנות רבני הערים כך שניתן היום בקלות וביעילות למנות רב עיר בכל רשות מקומית. מדוע המשרד לא עושה זאת? התשובה פשוטה: כי התקנות הנוכחיות נותנות את רוב הסמכות לרשות המקומית, שתבחר את הרב שהיא מעוניינת בו, בעוד שב'חוק הרבנים' המשרד לשירותי דת רוצה לקחת את הסמכות לידיו, למנות את הרבנים שהוא מעוניין בהם.
אבל מעבר לכך ייתכן שכל אותן רשויות בהן לא מכהן רב עיר מוכיחות שלא באמת צריך רב עיר. כמה אנשים בכל הערים האלה חשים בחיסרון מהותי מכך שאין רב ראשי לעיר שלהם? אל דאגה. בכל המקומות הללו ניתנים שירותי כשרות ורישום לנישואין. זה נעשה על ידי רבנים שמונו לתפקידים הללו באופן מיוחד. אז בשל מה צריך רב שיהיה בתואר המכובד של 'רב העיר'? כמה ראשי רשויות שעימם שוחחתי אמרו לי שהם מעדיפים שלא יהיה להם רב עיר. כי כל אחד שימנו יעורר מחלוקת בקרב ציבור שלא מעוניין בו. בשביל מה להם להכניס עצמם למיטה החולה הזו? תהו בפניי.
אבל יש כאן גם עניין מהותי, הנוגע לדעתי למסריה העמוקים של היהדות. יש בעיה ברעיון של רבנות ממסדית. כי רבנות ממסדית זו רבנות שיורדת מלמעלה; היא ממונה מגבוה ומקבלת את סמכותה מכוח השלטון. אך, כפי שניתח הרב יונתן זקס בספריו ודרשותיו, התפיסה הזו נוגדת את רוחה של היהדות. כי שלטון מבטא כוח, ובמשחק סכום אפס שלו תמיד האחד מרוויח ואילו השני מפסיד. הדת, טען הרב זקס, מנוגדת לכך. היא לא מבוססת על כוח כי אם על ברית, שותפות וסולידריות. ובמשחק הזה אין מי שמפסיד. כולם יחד מרוויחים מהשותפות. לכן במודל הזה הרב לא יכול להיות ממונה מגבוה אלא לצמוח מלמטה. להינשא על כנפי הציבור שמחליט לרומם אותו.
דוגמה לכך ניתן ללמוד ממשה רבנו. שבעים זקנים מקבלים מרוחו כדי לשאת איתו במשא המנהיגות. אך שניים, אלדד ומידד, מתנבאים במחנה שלא ברשותו. על פי המדרש, הם מתנבאים על כך שמשה לא ייכנס לארץ, ובכך מזמינים את חטא המרגלים. יהושע דורש בצדק לכלוא אותם. בנבואתם העצמאית הם מערערים על סמכות משה ואולי גם על סמכות התורה שבאה על ידו. אבל משה מסרב ומאפשר להם להתנבא. "מי ייתן והיה כל עם ה' נביאים", הוא אומר. הרוח אינה שלי, אומר משה. הרוח לא שייכת למנהיגות הפוליטית. הרי כל עם ישראל שמע את א-לוהים מדבר אליו מהר סיני. כולם חולקים את הנבואה הגדולה. לכן המטרה היא שלא תהיה סמכות רוחנית ריכוזית אלא להפך; שכולם יתנבאו. שהרוח תצמח מלמטה.
רבנות ממסדית זו רבנות שאוצרת בקרבה כוח, וחזקה על בעל הכוח שהוא ישתמש בו. זה בדיוק מה שדרעי מבקש לעשות בחוק הרבנים – להשתמש ברבנות הממסדית כדי לאצור כוח פוליטי. עינינו רואות כיצד זה קורה כאשר הראשון לציון פוסל בבוטות רבנים נאמנים שחולקים על דרכו (איגוד רבני המערב, האמון על פסיקות רבני מרוקו, לדוגמה), ואין צורך להזכיר את הרב דוד סתיו וארגון 'צהר'. למה לפסול גישות הלכתיות ורבנים שלהם אלפי תומכים? מי נתן להם שלטון על ההלכה ועל הרבנות?
המענה לחוק הרבנים ולניסיונות מצד ש"ס להשתלט על הרבנות הוא לא להכניס לשם רבנים ציוניים. עצם התפיסה שרבנות צריכה להיות 'ממסדית' היא הפסולה כאן, ואותה צריך לבטל. את הרוח צריך לשחרר. רבנים צריכים לצמוח מלמטה ולהיות ממונים על ידי קהילותיהם, מכוח אישיותם רבת ההשראה. המדינה צריכה לסייע במימונם אבל היא לא תקבע את זהותם. זה שחרורה של הרוח.
