תלמידי רבי עקיבא

אתם חושבים שלתלמידי רבי עקיבא לא הייתה סיבה טובה לזלזל בחבריהם? ודאי שכן. המחלוקת שם הייתה "לשם שמיים". כל אחד ראה עצמו מגן של עם ישראל, לא פחות מכך.

רבי עקיבא היה דמות מיוחדת. הוא לא היה כמו הרבנים האלה, שאין להם אלא ד' אמות של הלכה. לצד לימוד התורה האינטנסיבי, רבי עקיבא הרבה לעסוק בפוליטיקה האזורית. השיעורים שלו עסקו לא רק במצוות התורה ופרטיהן; הוא נתן גם הרבה שיחות בענייני אמונה. הוא הרבה לדבר על הדור ועל התקופה המיוחדת שבה עם ישראל חי, וגם על ההזדמנויות הגדולות העומדות לפתחו. לסדר עיון בבית המדרש הכניס את שיר השירים, אותו ראה כמשל לאהבה שבין עם ישראל וא-לוהים שרק מבקשים להיפגש.

וכשיצאה משלחת רבנים לירושלים, הוא היחיד שהרשה לעצמו לצחוק. כשכולם ביטאו חולשה אל מול השועל שיצא מבית קודש הקודשים, רבי עקיבא גילה עוצמה. אתם לא מבינים מה אתם רואים, אמר להם. כשכולם ראו חורבן, הוא ראה את התגשמות נבואת זכריה. כשאנשים מתו במלחמה, הוא ראה בכך חבלי משיח.

אט-אט סחף אחריו מאמינים ומעריצים. בית המדרש שלו הפך לגדול מכל בתי המדרש בארץ. 24 אלף תלמידים התקצבו שם לשמוע ממנו את תורת ארץ ישראל השלמה. יותר משהחכימו מלימוד תורה מעמיק שחידד את השכל, התענגו על להט האמונה המשיחית, שלחלחה את הנשמה. עם רבי עקיבא הם חשו סוף-סוף שיש משמעות לכל הסבל והחורבן שהארץ הזו ידעה במאה השנים האחרונות. איתו הם חשו לראשונה שהם בונים את ירושלים של מטה, עד לאיחוד השלם של הדוד והרעיה.

"צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ", אמר החכם מכל אדם במגילת הסתרים שלו. והם דרשו: "ביום חתונתו" – זה מתן תורה, "וביום שמחת לבו" – זה בניין בית המקדש". ושניהם התקיימו אצל רבי עקיבא.

הבעיות החלו לצוץ כאשר כוכב חדש כבש את הפוליטיקה המקומית. הוא היה אדם חזק וגיבור. לוחם עז נפש וכריזמטי. הוא דיבר הרבה על ביטחון ועל ממלכה חזקה, על היכולת שלנו לנצח את אויבינו. שמעון בן כוסבא קראו לו. היתה איתו רק בעיה אחת: לא הייתה לו יראת שמיים. את דודו, רבי אלעזר המודעי, הרג. מא-לוהים ביקש לא לסייע וגם לא להפריע. הוא היה גאוותן, שיכור מהכוח שצבר. רוב החכמים סלדו ממנו, קראו לו בן כוזיבא, כסימן לשקר שבו. אך רבי עקיבא ראה בו משיח. בר כוכבא הוא קרא לו, כפרפרזה לפסוק "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת". רק הוא מסוגל להביא לניצחון. ניצחון מוחלט.

תלמידיו הרבים של רבי עקיבא הלכו שבי אחריו. הם התמכרו לפוליטיקה. הפכו את המנהיגות של בר כוכבא לעניין מקודש, לעיקר אמונה. מי שהעז להטיל בו ספק, הפכו אותו לבוגד. התורה, הערכים, יראת השמיים, הפכו לעניין שולי לעומת הדבר החשוב באמת – השלטון. הם באמת האמינו שא-לוהים שלח אותו, למרות שהוא לא כל כך האמין בו. הם לא ראו סתירה בין הדרך הצנועה שאפיינה את רבם ובין חיי הרהב שאפיינו את מנהיגם. עבורם זו הייתה השלמה, כמו שני חדרי הלב.

וכך, אט-אט הדת שלהם השתעבדה לפוליטיקה. והעולם נחלק לשניים: לא בין אוהבי ה' ושונאיו, אלא בין תומכי בר כוכבא ומתנגדיו. ורבנים ותלמידים, שהעזו לפקפק בבשורת הגאולה של המנהיג החזק או לבקר את מעשיו, הפכו לכופרים. ומשוקצים. וכונו שונאי עמם וארצם. ומי שתמך בו, הפך לאהוב וחביב ומקורב וכשר, גם אם את תפיליו לא הניח. וזו הייתה מלחמה של ממש. מלחמת אחים. בין המחנה הזה למחנה האחר. וכך הם לא נהגו כבוד בחבריהם משכבר הימים. ולא ידעו לדבר ולנהל את המחלוקת. כי הפוליטי הפך לדתי, והמנהיג לאל, ומתנגדיו לעבודה זרה, שיש לבער. והכל לשם שמיים. שהרי זה רצון הא-לוהים. וזו הדרך לבית השלישי, שנפול לא ייפול.

אבל הוא נפל. ו-24 אלף תלמידי רבי עקיבא שהתגייסו לצבאו של בר כוכבא נפלו במרד. וביתר נחרבה. ורבי עקיבא, במלוא ענוותנותו, הבין שעליו לתקן. והוא ירד לדרום כדי לבנות שם מחדש את התורה, עם חמישה תלמידים בסך הכל. וכשביקשו ממנו תורה, אמר להם דבר אחד: "ואהבת לרעך כמוך", זה כלל גדול בתורה. מכאן תמשיכו.