מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)הפער הבלתי נתפס, הכל כך עמוק, הכל כך בלתי צודק, בין מלחמת הקיום האכזרית שמדינת ישראל נתונה בה כרגע, לבין התנערותו של מגזר שלם בחברה הישראלית מהחובה להתייצב ללא ערעור להגנה על המולדת – זועק לשמיים.
באורח פלא, כמעט מבלי משים, במשך 77 שנים נוצר כאן סטאטוס קוו, לפיו המגזר החילוני והמגזר הדתי נושאים בעול ההגנה על המולדת, ואילו המגזר החרדי פטור מכך. במשך 77 שנים הלביש המגזר החרדי את המציאות האבסורדית הזו בלבוש אידיאולוגי חסר שחר, לפיו אסור להפסיק את לימוד התורה של נעריו, שהרי לימוד התורה הוא ששומר על רציפותו של העם היהודי, ויותר מזה, לימוד התורה הוא שמגן על המדינה ועל לוחמיה. במשך 77 שנים השלימו שני המגזרים האחרים עם המציאות הזו. המגזר החילוני ניסה אכן מפעם לפעם לפרוץ את הטבעת הזו, אך נכנע לה בסופו של דבר. את השלמתו של המגזר הציוני דתי עם המציאות הזו, יש לבקש אולי במישור הפסיכולוגי. דומה שהמגזר הציוני דתי, אשר לימוד התורה יקר לליבו, חש סוג של רגש נחיתות אל מול המגזר החרדי, ובאיזשהו מקום בליבו סבר שיש מן האמת בעמדה החרדית.
כך או כך, המציאות הזו הייתה בגדר מותרות שהחברה הישראלית הרשתה לעצמה במשך 77 שנים. בעיצומה של מלחמת 'חרבות ברזל', החברה הישראלית אינה יכולה יותר להרשות לעצמה את המותרות הללו. קול דמי אלפי הרוגינו זועק אלינו מן האדמה, קולם של אלפי הפצועים מהדהד בחלל הארץ, קולם של עשרות אלפי לוחמי המילואים הנקראים אל הדגל שוב ושוב, מדיר שינה מעינינו. הגיע הזמן לומר ליהדות החרדית: לא עוד! הגיע רגע האמת!
וכאן המקום לומר באופן שאינו משתמע לשני פנים: אין להתנערותו של המגזר החרדי מהחובה להגן על המולדת, לא בסיס הלכתי ולא בסיס מוסרי! יתר על כן, היא מנוגדת לטבע האנושי, לפיו הצורך להגן על המשפחה, על החברה, על המדינה, הוא צורך בסיסי של כל בן אנוש.
carmine-savarese-
החרדיות מהזן הישראלי החלה להתפתח כבר בסוף המאה ה-18 שעה שהחלו בעם ישראל תהליכים של רפורמה, השכלה, חילון והתבוללות. היהדות החרדית, במקום להתמודד עם המציאות, נקטה דרך של הסתגרות. ככל שרוחות ההשכלה גברו ואיימו להחריב את הבית היהודי, כך הלכה היהדות החרדית וסגרה את הבית, הגיפה את הדלתות והחלונות, ונעלה עצמה מאחרי חומות ובריח.
כשהחלה רוח ציונית לנשב בעולם היהודי, התנגדה לכך היהדות החרדית משני טעמים עיקריים: א. הניסיון לקרב את הגאולה איננו אלא כפירה בעיקר. הגאולה תגיע מלמעלה. תמציתה של השקפת העולם הזו בוטאה היטב בעיתון "הלבנון" על ידי רבני ירושלים כבר במחצית המאה ה-19: "הנה אנחנו עם בני ישראל, מאז החושך כיסה פנינו ועבי ערפל החשיכו שמש הצלחתנו, בלב שקט במחשכים נשב גם בחלום חזיוני לילה לא נדמה להשיב בחזקת יד אושרנו וטובתנו. אך מייחלים ומצפים לתשועת ה' הננו כל היום; ב. את התנועה הציונית הובילו מנהיגים חילונים שהיו חשודים כל הזמן ברצון לחולל לא רק מהפכה ציונית כי אם גם מהפכה רוחנית תרבותית.
עם השנים, עמד שיתוף הפעולה עם החילונים יותר ויותר במוקד ההתנגדות החרדית לציונות, והוא העומד עד עצם היום הזה מאחורי הסרבנות החרדית לשירות הצבאי. מנקודת המבט החרדית מדינת ישראל היא יצירה חילונית, בעלת אופי חילוני, והיא חסרה משמעות תיאולוגית-יהודית כלשהי. לחרדים המתגוררים בירושלים, אין יתרון על חרדים הגרים בלונדון או בניו יורק. חילוניות המדינה מאיימת על החברה החרדית, וזו מתגוננת באמצעות הסתגרות והקמת חומות גבוהות החוצצות בינה לבין החברה החילונית. אולם, ככל שמתקדמת הטכנולוגיה מתקשות החומות להחזיק מעמד, ומשימת ההגנה על אופייה של החברה החרדית הולכת ונעשית יותר ויותר קשה.
השירות הצבאי עלול להרוס את הסכר האחרון המגן עליה מפני שצף המים החילוני! וזו הסיבה האחת והיחידה העומדת מאחורי הסירוב החרדי לשרת בצבא! סירוב בלתי מוסרי בעליל! הציונות הדתית היא שצריכה לעמוד בראש המערכה למען צירוף החרדים לשורות המגנים על המולדת. היא זו שצריכה להבהיר הבהר היטב שהימלטות משורות המגינים אינה מבטאת יראת שמיים, כי אם בחטא יסודה. היא זו שצריכה לעמוד על משמר העיקרון של "כל בחור וטוב – לנשק, כל בחור על המשמר". היא זו שצריכה לעמוד על המשמר, לבל ייחקק חוק לא מוסרי הפוטר אדם כלשהו מלהגן על המולדת.
שיעור הילודה בקרב המגזר החרדי הוא הגבוה באוכלוסייה הישראלית. המשך הימלטותו של המגזר מההגנה על המולדת מהווה סכנה קיומית למפעל הציוני ולמדינת ישראל, סכנה גדולה בהרבה מפגיעה בשלמות הקואליציה.
