אסיריו של הא-ל המרושע?

בדיונים תיאולוגיים, עולה לפעמים השאלה: גם אם יש אלוקים, מי אמר שהוא טוב? מה אם הוא מרושע או מטורף, חלילה?
הגישה הסוברת שהא-ל הוא מרושע, נקראת מלתאיזם (maltheism), והיא פופולארית אצל אנשים מסוימים, הרואים את עצמם כמוסריים יותר מהא-ל; אבל למעשה אין כמעט אף הוגה רציני שתומך בה. הסיבה לכך היא, שגישה זו היא אבסורדית. אילו הא-ל הוא מרושע, הרי שהוא יכול להטעות אותנו ולבלבל את כל שיקול הדעת שלנו ככל שירצה, אפילו את ההיגיון הבסיסי ביותר. מי שטוען שהא-ל מרושע, מצהיר בכך למעשה: "אני לא יכול לדעת כלום". אבל אם הוא לא יכול לדעת כלום, איך הוא יודע שהא-ל מרושע? איך הוא יכול בכלל לסמוך על השיפוט המוסרי של עצמו? הרי הא-ל שברא אותו, הוא גם זה שטבע בו את החוש המוסרי, ואם אתה לא סומך על הא-ל – איך אתה סומך על המוסר שהוא עצמו נתן לך? הרי הוא יכול לגרום לכך, שהדברים המרושעים ביותר ייראו לך כמו שיא המוסריות, ולהפך. ממילא, טענות כאלה כורתות את הענף עליו יושב הטוען, ומובילות לאבסורד.
המלתאיזם, אם כן, הוא מופרך. אבל לאורך ההיסטוריה הופיעו אמונות ודעות שמזכירות את הרעיון הזה. אחת מהן היא הגנוסיס.
הגנוסיס (ביוונית: ידיעה) הייתה השקפה אזוטרית שצמחה בעולם העתיק. לפי הגנוסיס, יש להבחין בין הא-ל הטוב, שהוא רוחני וטרנסצנדנטי לחלוטין, לבין בורא העולם, שהוא למעשה ישות מרושעת המכונה דמיורג. אותו דמיורג יצר את עולם החומר, וכלא בתוכו ניצוצות מהאלוהות בתוך גופות בשר ודם – הלוא אלה בני האדם. העולם הזה, והגוף האנושי, הוא למעשה כלא בו שומר הדמיורג את אותן נשמות. כדי למנוע מהנשמות להיזכר במקורן האלוהי, ברא הדמיורג את העולם באופן כזה, שהאדם ישתקע בחיים חומריים ובמרדף אחרי צרכיו הגופניים, ולא יתפנה לבקש רוחניות אמיתית. הדרך היחידה להימלט מאחיזתו של העולם הזה, היא באמצעות השגת הידיעות הנכונות לגבי הא-ל והעולם (מכאן השם גנוסיס). ידיעה זו מעניקה לאדם הארה רוחנית, ומאפשרת לו להשתחרר מכבלי החומר ולהתאחד עם הא-ל הטוב והאינסופי.
בעקבות השקפתם, היו כתות גנוסטיות שדגלו בפרישות ונזירות מוחלטת מענייני העולם הזה, ואילו אחרות ניהלו דווקא אורח חיים פרוע השובר כל מוסכמה, טאבו וערך מוסרי – שהרי לשיטתם, גם מערכות התרבות והמוסר האנושיים הן פרי יצירתו של הדמיורג, שנועדו לשקע את האדם בעולם החומר.
רעיונות אלה השפיעו רבות על הנצרות, ואולי גם על זרמים מסוימים ביהדות, והשפעתם נמשכת עד היום. הוגים פוסטמודרניים מדברים לפעמים על "האחר הגדול", על כוחות תרבותיים שמעצבים את מחשבותיהם של בני האדם באופן בלתי נתפס. ברגע שאין לנו ערובה לכך שהא-ל הטוב הוא המנהל את חיינו, אי אפשר לדעת כמה מהדברים שאנו חושבים לאמיתיים, אינם בעצם אשליות ושקרים מתוחכמים.
ומה יש ליהדות לומר בנושא? היהדות כמובן מאמינה בשלטונו של אלוקים הטוב על המציאות, אבל גם אצלנו אפשר למצוא מושגים כמו השטן והסטרא אחרא, שאחראיים לכל מיני הטעיות ופיתויים שונים בעולם. הרושם שלי הוא, שבדורות האחרונים הולך ומתעצם שלטונה של הסטרא אחרא במחשבתם של חוגים מסוימים. יש הרואים את המדינה כ"מעשה שטן" – וכך גם דברים כמו המדע, ההשכלה וכדו'. במחשבתם של חלק מאותם יהודים, עולמנו אינו מאד שונה מהעולם הנשלט בידי הדמיורג – עולם של אשליות, דמיון ויצר הרע, שרק באמצעות התורה אפשר להשתחרר מהשקר שבו ולמצוא את האמת. גישה זו מחוזקת ע"י מגמות לפיהן ההיגיון של התורה (או של גדולי התורה) נתפס כאזוטרי ומנוגד להיגיון האנושי, ונטיה למיסטיקה ולתורת הנסתר.
כמובן, אין בכך בכדי לפסול השקפות אלה, אבל כדאי להבחין באותן מגמות ולהיות מודעים לגישה שמאחוריהן. (מקץ ץשע"ה)