תכונת הרחמים והחמלה נחשבת לאחת התכונות האנושיות המוערכות ביותר, אם לא היקרה מכולן. ככל שמישהו מרחם יותר על הבריות, כך הוא נחשב לצדיק ואצילי יותר. כל הדתות והפילוסופיות משבחות מידה זו. אלא שאם נחשוב על כך לרגע, נגלה ש"רחמים" הם דבר לא מובן ולא הגיוני לכאורה, שקשה להסביר מהו בכלל וממה הוא נובע.
תארו לעצמכם זאב שמתכונן לטרוף ארנב, כאשר לפתע פונה אליו הארנב ומבקש: "רחמים! רחם עלי בבקשה!" הזאב מביט בו בחוסר הבנה: "מה זאת אומרת רחמים? מה פירוש המילה הזו, שאתה מבקש ממני? אני רעב ורוצה לאכול, ואתה יכול להשביע את רעבוני – תן לי סיבה טובה והגיונית, למה שלא אוכל אותך?". האם הארנב יוכל להציג סיבה כזו, ולשכנע את הזאב בהיגיון? הרי גם אם יציין עובדות כמו "אני רוצה לחיות" או "יש לי אישה וילדים" – הזאב לא יבין למה זה נוגע אליו. מבחינתו הארנב פשוט משמיע מילה חסרת משמעות, ומנסה לגרום לו לוותר על רצונותיו בגללה.
עכשיו נחליף את הזאב והארנב בשני אנשים, שיכולים להיות לוחמים יריבים בשדה הקרב, או קבצן העומד מול עשיר, או כל חלש מול בעל כוח. לחזק יש אפשרות לפגוע בחלש ולהרוויח מכך, ללא כל סיכון לעצמו. החלש מבקש ממנו לא לפגוע בו, או אפילו להושיט לו עזרה, בשם ה"רחמים". האם אפשר להסביר את פשר הבקשה? נימוקים תועלתיים כמו "רחם עליי כדי שבעתיד אולי אעזור לך", או "כדי שאחרים ירחמו עליך" – הם חלשים מאד. כך גם שיקולים של תועלת החברה. אך למרות זאת, אנו מרגישים שזוהי בקשה צודקת, ושמי שנענה לה הוא איש מעלה. למעשה, ככל שגדול האינטרס שלו לא לרחם – כך אנו מעריכים אותו יותר אם כן ירחם.
איך אפשר להסביר זאת? לפי האתאיסטים, הרחמים הם רק רגש שהתפתח מסיבות אבולוציוניות. אם כך, אין סיבה להעריך אותו יותר מאשר את האכזריות – שגם היא רגש שהתפתח באופן דומה. רק אם נאמין שיש לעולם בורא ותכלית, שהוא מרחם על מידותיו ורוצה שנדבק בהן – אז אפשר להבין מדוע אנו מעריכים כל כך את הרחמים, דווקא משום שהם מתרוממים מעל הטבע האנוכי.
(תולדות תשפ"ב)