פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"פרשת קרח יפה נדרשת". במילים אלה פותח רש"י את פירושו לפרשה, שמאז ועד היום, נשתברו עליה קולמוסין הרבה ונערמו על גבה תילי תילים של דרשות ופרשנות.
אחד המאפיינים המרכזיים בטענותיהם המחוכמות של קורח ועדתו, הוא עשיית השימוש בתורה ובהלכה כדי לתמוך בעזרתם את טיעוניהם. בעוד בפשט הפסוקים מובאת טענה קצרצרה ועוצמתית, חמש מילים בסך הכל – "מדוע תתנשאו על קהל ה'" – במדרש חז"ל, פותח הטיעון למשא ומתן הלכתי ממש: "טלית שכולה תכלת – חייבת בציצית? בית שכולו ספרים – חייב במזוזה?".
דוגמה לשימוש נפוץ ונלוז המבקש לעשות את התורה קרדום לחפור בו, עילת השתמטות ממילוי מצווה רבה, תוך פרישה מכלל ישראל, מצויה באחד הטיעונים הנשמעים תדיר במחוזותינו, שנועדו להצדיק את השתמטותם של חלק מלומדי התורה מנשיאה בנטל הביטחוני.
"זו הלכה ואין לסור הימנה", טוענים הם בלהט, וכ'ראיה' לדבריהם מצטטים את דברי הרמב"ם: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר 'ברך ה' חילו', והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר 'אני חלקך ונחלתך'. ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים".
יתר על כן, דווקא במקום הראוי להם, ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם", הרמב"ם אינו מזכיר ולו ברמז 'פטור' זה אלא כותב בפשיטות, בעקבות דברי המשנה והתלמוד, ובלשון הלכתית מובהקת, שבמלחמת מצווה ניתן לכפות את "העם" כולו לצאת למלחמה, ללא יוצא מן הכלל, ובכלל זה חייבים הכל – לא רק רשאים – לצאת למלחמה, וכדברי המשנה: "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".
זאת ועוד, התיימרותם של המשתמטים לזכות בכתרם של בני שבט לוי אינה פשוטה כלל ועיקר גם בשל שלושת התנאים שמציב לכך הרמב"ם והם תנאים מקדימים, בלתם אין: "לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' (היינו: ידיעת התורה על בוריה, כפי שפירשו ר' אשר וייס, בעל 'מנחת אשר' ואחרים), והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם".
מיהו אפוא זה אשר יוכל להתגאות ולהעיד על עצמו, וכך יעיד עליו גם בורא עולם, כי מילא במלואם שלושה תנאים אלה? דומה שעצם התיימרותו של אדם כי זכה כבר בכל שלוש מידות אלה במלואן, פוסלות אותו מהימנות עם המבקשים "לעמוד לפני ה'".
יתר על כן, עיון בתורה מלמד שבשונה מדימויים הרווח, לצד עבודתם במקדש ה', בני לוי היו גם מלומדי מלחמה ויודעי קרב. כך ניתן ללמוד כבר מאבי השבט, לוי, שהצטרף לשמעון אחיו בהריגת כל בני שכם "לפי חרב"; כך במעשה חטא העגל, כאשר בני לוי, שלא היו שותפים לחטא, נצטוו בידי משה רבנו (שמות לב, כז): "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבו".
בניגוד מוחלט אפוא לדימוי הנפוץ, בני לוי לא היו רק אברכי משי רכי נפש, אלא אנשים גיבורים, עזי נפש, אחוזי חרב ומלומדי מלחמה. כל אחד מהם חגור חרב על ירכו ומסוגל – לא עלינו ורחמ"ל – להרוג במצוות משה גם את אחיו, רעהו וקרובו!
וכבר פירש את הדברים אחד מגדולי חכמי הרמב"ם בדור האחרון, ר' יוסף דב סולובייצ'יק, ראש ישיבת בריסק בירושלים: "מה שכתב הרמב"ם דשבט לוי לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, אין הכוונה שהם מופקעים כלל מיציאה למלחמה, דנראה דהיכא [=שבמקום] שצריכין להם בשעת המלחמה, גם הם היו יוצאים, וכל עיקר כוונת הרמב"ם הוא שאין מוציאין אותן לכתחילה ליכנס למלחמה כשאר כל ישראל, כיון שהם חיל ה' והובדלו לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכי ה' ומשפטיו; אך בוודאי אם יהיו צריכים לכהנים בעריכת המלחמה גם הם היו יוצאים. ואם כן לא קשה מידי [=כלום] מה שכתב הרמב"ם דכהן גדול שקידש אלמנה, וכהן הדיוט שקידש גרושה, אינם חוזרים מעורכי המלחמה, כיון דבאמת אינם מופקעים כלל מיציאה למלחמה".
אכן, המשתמטים נוהגים מנהג קורח ועדתו. לצד התיימרותם להופיע כמי שתורתם – אומנותם, והשתמטותם – אמונתם, אין הם מבקשים לטעון 'סתם' טענות. הם מתיימרים לדבר "בשם התורה", כביכול "בשם ההלכה". רוצה לומר, רצונך להביע את מאוויך שלך או להשמיע דעה פוליטית – אמור אותה, אך עשה כן בשמך שלך, ואל תחלל את ה' ותשתמש בכתרה של תורה כדי להציג אותה כאילו "התורה אומרת" שכך וכך צריך לעשות, ההלכה אומרת שכך וכך צריך לעשות, תוך עיוות הדברים והוצאתם מהקשרם.
