הכל טבע והכל נס

רכיבים מן התיאור המקראי למעשה קורח: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן׃ וַיָּקֻמוּ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם׃ וַיִּֽקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כׇל הָֽעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'".

בתיאור המקראי יש קריאת תיגר על מנהיגות משה, בטענה שכל העדה קדושים. טענה על היותו של משה בדאי, שהבטיח להעלותם אל ארץ זבת חלב ודבש אך לא קיים זאת אלא הביאם אל המדבר למות, וטענה על היותו תקיף בהנהגתו.

פרשה זו, שעליה כתב התנחומא כי היא "נדרשת יפה", מכילה בתוך הטקסט יסודות רבים המאפשרים לפתח את העלילה כמעט מכל היבט. ברם, בתיאור המשלים החז"לי אנו נחשפים למדרש מצוטט מאוד – ויכוח פילוסופי שתמציתו שימוש בלוגיקה קורחית כדי להוכיח כי משה בדאי:

"ויקח קרח – מה כתיב למעלה מן העניין דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם צצית (במדבר טו) קפץ קרח ואמר למשה אתה אומר ונתנו על צצית וגו' טלית שכולה תכלת, מה היא שיהא פטורה מן צצית, א"ל משה חייבת בצצית, א"ל קרח טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה וארבעה חוטין פוטר אותה, בית מלא ספרים מהו שתהא פטורה מן המזוזה, א"ל חייבת במזוזה, א"ל כל התורה כולה רע"ח פרשיות שיש בה כולן אין פוטרות את הבית ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית, א"ל דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם" (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת קרח סימן ב).

מדוע בחר התנחומא את הוויכוח על יסוד ההיגיון כרכיב מרכזי בהוכחת בדאותו של משה רבנו, המשתמעת ממילא באופן מפורש מדברי משה עצמו?

נראה כי עיקר טענתו של קרח לא הייתה מכוונת כלפי בחירתו של משה, ואת זאת ניתן להוכיח גם מתגובת משה לטענתו. משה רבנו עבר את מבחן הנאמנות האולטימטיבי, והוא זכה לאישור מוחלט וסופי במעמד כל עם ישראל בהתגלות בהר סיני. מכאן והלאה מתחיל עידן חדש, עידן 'התורה שבעל פה', שבה משה רבנו מכריע בשאלות יסוד מכל הסוגים, כולל הכרעות פוליטיות, גם בכוח הרציונליזציה ההלכתית, שהרי הכל תורה.

באנלוגיה לימינו, מי שאינו מכיר בסמכותו של ראש הממשלה, כופר במקור הסמכות, בדמוקרטיה, בעם ובנבחריו. את המרידה בבחירת משה, קורח לא הרשה לעצמו, שהרי פיקח היה ועיניו ראו את כל מה שראה כל אחד מישראל. טענתו הסתומה והכוללת הייתה כלפי כל מה שנראה לו כהחלטות לא רציונליות של משה, במיוחד באשר למעמד משפחות שבט לוי ומעמדו האישי.

בנקודה זו בדיוק הוא ניסה להוכיח בדרך רציונלית לחלוטין כי משה רבנו חלש בלוגיקה הלכתית, וממילא גם בהחלטות פוליטיות, המחייבות היגיון לטעמו. בשל כך, הוא סבר כי משה טעה באופן חמור ביחס אליו ואל משפחתו הבכירה. קורח ניסה להעמיד את 'בחירותיו של משה' על אדני ההיגיון האוניברסלי הצרוף, תוך התעלמות מכוחו האמוני והסגולי של משה רבנו, אשר היה מחובר אל הקודש באופן רצוף.

משה רבנו, שהבין את חומרת המצב במהלך הלילה, לא ביקש מן הקב"ה להמית את קורח ואת עדתו מייד, אלא 'שיחק' באותו המגרש ובאותם הכלים ממש למען העם הצופה ולמעננו, הדורות הבאים. הוא תכנן וביצע שני מבחנים (מחתות ומטות) בעלי יסוד הנחזה להיראות רציונלי. בחירה מפורשת באמצעות 'תופעה טבעית' לכאורה שאחרון היהודים הצופים רואה ומבין בחושיו הבסיסיים. אבל, וזה העיקר, בכך הוא הוכיח וקבע כי ההפרדה בין רציונליזם ואי-רציונליזם הינה מלאכותית בסופו של דבר. הכל טבע והכל נס, ומקור שניהם אחד.