"וייקח קורח" – על מרד, סמכות וחינוך בימינו

קרח לא באמת רצה שוויון – הוא רצה שליטה. הוא עטף את השאיפה הזו במילים יפות. עלינו, כמחנכים, כהורים וכחברה, לזהות מתי ערכים משרתים את האגו – ומתי הם מייצרים שיח אמיתי. בתרבות הלאדינו, לדוגמה, אפשר למצוא פתגמים המבזים צביעות ו"התחפשות" כדוגמת קורח. למשל: Rova pitas y beza mezuzas (גונב פיתות ומנשק מזוזות). מול קורח, משה בוחר לא לנהל קרב – אלא להעמיד למבחן את העשייה. הוא סומך על כך שהאמת תתגלה מתוך יושרה פנימית. זהו שיעור נצחי בחינוך, בהנהגה ובערכים.

פרשת 'קורח' מציגה את אחד המשברים המרכזיים בסיפור הנהגת עם ישראל במדבר: מרד פנימי. קורח, בן למשפחת לוויים, קם עם 250 נשיאי העדה ומערער על מעמדם של משה ואהרון. הוא פונה אליהם בטענה שנשמעת על פניו צודקת: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'"

אבל דווקא הקריאה הזו לשוויון מוחלט מציתה את אחד הסכסוכים החריפים ביותר בתורה – סכסוך שמסתיים באדמה הפותחת את פיה ובולעת את קורח ועדתו. חז"ל מתארים את קורח כ"אדם פיקח". אדם מלומד, מבין, לא טיפש. ולכן עולה השאלה: מה הוביל אותו למהלך כה הרסני?

לפי מדרש רבה (במדבר רבה יח), קורח קינא באליצפן בן עוזיאל, שזכה להתמנות לראש שבט קהת, למרות שקורח היה גדול ממנו במשפחה. זו לא רק אידיאולוגיה – אלא גם תסכול אישי. הדבר החשוב כאן הוא התחפושת: קורח לא יוצא נגד משה בשם האגו – הוא יוצא בשם ערך השוויון. הוא יודע להשתמש בשפה "קדושה" כדי לקדם מטרה פרטית. זהו לקח חינוכי עמוק: לא כל אמירה שוויונית נובעת ממקום טהור. לפעמים היא רק מעטה חיצוני לשאיפות אישיות.

אחת השאלות המרכזיות בחינוך כיום היא כיצד לנהוג בסמכות. בדור שמערער על היררכיות מסורתיות – מורים, הורים ומנהיגים נדרשים לבנות את הסמכות שלהם מחדש. לא בכוח, אלא מתוך אמון. לא מתוך "ככה זה" – אלא מתוך הקשבה ויושרה פנימית.

כמעט 40 שנה מתריע בנימין נתניהו על האיום הגרעיני האיראני. במשך שנים לעגו לו, כינו אותו 'הוזה', טענו שמניעיו פוליטיים, ערערו על סמכותו ועל שיקול דעתו. אך המציאות – כפי שמתבררת לעיני כל – העמידה אותו על צדקתו. לראשונה, מעצמות העולם מדברות בקול אחד: ישראל עושה את העבודה המלוכלכת עבור כולן. הן מבינות עכשיו מה שהוא ראה מזמן. אדם אחר אולי היה נשבר מול חוסר ההכרה, מול כפיות הטובה, אך נתניהו ממשיך – חדור שליחות. הוא מגשים את מורשת אביו, ההיסטוריון פרופ' בן-ציון נתניהו, שהזהיר את מנהיגי ישראל לא לשגות באשליות, כפי ששגה דון יצחק אברבנאל, שלא חזה את גירוש ספרד.

בפרשת 'קורח' אנו פוגשים אדם שדורש הנהגה – אך לא לשם שמיים, אלא לשם עצמו. קורח לא חפץ באמת בטובת העם, אלא במעמד. מולו ניצב משה – מנהיג אמת, שמוכן לשאת על גבו את הביקורת, את הבדידות ואת האחריות. גם בזמננו, לא כל מנהיג שמושך אש הוא קורח. לפעמים, דווקא זה שעומד לבד מול הזרם – הוא היחיד שרואה את הסכנה מתקרבת.

בחברה דמוקרטית שוויון הוא ערך עליון, אך כשהוא מנותק מהקשר – הוא עלול לייצר בלבול. האם מורה ותלמיד שווים? האם כל דעה שוות ערך? בעידן הרשתות החברתיות, כל אדם הופך ל"משפיען", ולפעמים – האמת נשמעת פחות מהקול החזק ביותר. התקשורת שלנו שואלת: מי אמר את זה – לא מה נאמר. זהו עולם שמזמין "קורחים" – אנשים שמלבישים אמביציה בתחפושת של אידיאולוגיה.

בואו נדגים זאת על גרטה טונברג – מי שלא הכיר את שמה לפני כמה שנים, לא יכול היה להתחמק ממנו מאז. נערה שוודית, כביכול תמימה, שהפכה לסמל עולמי במאבק לשמירה על הסביבה. היא ניצבת באו"ם, נוזפת במנהיגים, קוראת לדור המבוגרים להתבייש והופכת לתקווה בעיני מיליונים. אלא שמתחת למסכה הירוקה, מסתתרת לא פעם גישה חד-צדדית, פוסט-מודרנית ואנטי-יהודית מובהקת. גישתה של גרטה – חסרת אלוקים, חסרת ענווה, חסרת איזון – הפכה את איכות הסביבה לדת חילונית קנאית.

אך הבעיה אינה רק בהגזמה או בהיסטריה. הבעיה מתגלה באורח חמור אף יותר – כאשר בוחנים את הצביעות המוסרית של גרטה כלפי ישראל. מאז תחילת המלחמה נגד חמאס לאחר טבח 7 באוקטובר – אחד הפשעים הגדולים בהיסטוריה המודרנית – גרטה בחרה להפנות עורף לעם היהודי.  בעוד היא מציגה את עצמה כלוחמת מוסר עולמית, היא שותקת לנוכח טבח, אונס, שריפה, חטיפת ילדים – אך מוצאת זמן להאשים את ישראל בכל פשע אפשרי. בפוסטים רשמיים שלה, היא מפרסמת סיסמאות פרו-פלסטיניות, תומכת בעזה, קוראת "להפסקת אש מיידית", ומאשימה את ישראל ברצח עם – מבלי להזכיר את מעשי חמאס, את ירי הרקטות, את השימוש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי. גרטה מדברת מוסר – אבל שותקת כשזה מוסר כלפי יהודים. האם זו בורות? האם זו תמימות? או שמא זו אנטישמיות חדשה בלבוש של חמלה אוניברסלית?

התשובה, ככל הנראה, מורכבת. אבל מה שוודאי הוא – שגרטה אינה נושאת דגל מוסרי טהור. מוסר שאינו כולל את עם ישראל, מוסר שמפנה אצבע מאשימה רק ליהודים – איננו מוסר אלא שקר. זו לא הפעם הראשונה ש"התנועה הירוקה" מפנה גב לישראל. ארגונים סביבתיים באירופה בולטים פעמים רבות בתמיכתם בפלסטינים – גם כשמדובר במשטרי דיכוי, חמאס, ג'יהאד, או שימוש בילדים כחיילים. והכל בשם זכויות האדם.

היהדות מלמדת אותנו לדאוג לעולם – אך גם להבחין בין טוב לרע. לשמור על הסביבה – מבלי לאבד את המצפן המוסרי. לעסוק בחמלה – אך לא על חשבון האמת. תורה שאין בה מוסר אמיתי – איננה תורה. וסביבה שאין בה גבולות מוסריים – הופכת לכלי שרת בידי שנאה מודרנית.

הנוער היהודי לא צריך מודל של זעם, של צדקנות, של מוסר עקום. הוא זקוק למנהיגות שמחנכת לאמונה, לאיזון, לערכים אמיתיים. לא אקטיביזם צעקני, אלא תודעה עמוקה של אחריות לפני שמיים ואדם. גרטה טונברג אולי הצליחה לשבות את ליבם של מיליונים. אך כאשר היא שותקת מול פשעי חמאס וזועקת רק כאשר מדובר בישראל – היא מאבדת את תוקף המוסר שלה. העולם זקוק למוסר אחר. לא מוסר של רחמים מזויפים – אלא של אמת, של צדק, של נאמנות לברית הבריאה. והעם היהודי, שחי אלפי שנים עם עקרונות נצחיים, לא צריך שיעור במוסר ממי שמסרבת להכיר בזכותו להתקיים.

בחינוך, בהורות, ובחברה – אנחנו נדרשים לבחור: האם נשתמש בערכים לקידום עצמי, או שנאפשר לערכים לעצב אותנו? האם נאפשר לילדים שלנו לחפש שוויון אמיתי, או רק כזה שמשרת את נוחיותם?