הארות באבות: פרק ג'

לחשוב הפוך

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם… אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ… אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ… אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת…

בדרך כלל, כדי לזהות את החכם בחבורה, יש לבדוק מי הוא זה שממנו כולם לומדים. ההצעה של בן זומא היא הפוכה: לא לבדוק מי הוא האדם שכולם לומדים ממנו, אלא מי הוא האדם שלומד מכולם. כיוצא בכך, הגיבור שנתפס כמי שמסוגל לעשות ככל העולה על רוחו, אך ההצעה של המשנה היא הפוכה: הגיבור הוא מי שעוצר עצמו ולא עושה ככל אשר יצרו מבקש. גם בנוגע לעשיר, הלא כולנו מכירים אותו ויודעים שעשיר הוא האדם שלעולם לא מסתפק במה שברשותו, שכן אם היה מסתפק בחלקו, לא היה הופך להיות עשיר, אך המשנה קוראת לנו לחשוב הפוך – דווקא השמח בחלקו הוא העשיר. מחשבה הפוכה מציעה המשנה גם באשר לכבוד, מקובל שאדם מכובד ניתן לזיהוי על ידיד הכבוד שרוחשים לו כולם, ואילו כאן הזיהוי הוא הפוך, המכובד הוא מי שרוחש כבוד לכולם.

דרך מחשבה זו מאפיינת את הרוח החתרנית של חז"ל. את דעתם של הבריות, הם הבינו יפה. הלא כאשר נדרשים חז"ל להגדיר מבחינה הלכתית למה הייתה הכוונה המקובלת, הם בהחלט מבינים מה חושבים האנשים. כך בסוגיית קידושין: מי שמקדש אישה "'עַל מְנָת שֶׁאֲנִי חָכָם' – אֵין אוֹמְרִים כְּחַכְמֵי יַבְנֶה, כְּרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו, אֶלָּא, כֹּל שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ דְּבַר חׇכְמָה בְּכׇל מָקוֹם וְאוֹמְרָהּ. 'עַל מְנָת שֶׁאֲנִי גִּבּוֹר' – אֵין אוֹמְרִים כְּאַבְנֵר בֶּן נֵר וּכְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֶלָּא כֹּל שֶׁחֲבֵירָיו מִתְיָרְאִים מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי גְבוּרָתוֹ. 'עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר' – אֵין אוֹמְרִים כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם וּכְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, אֶלָּא כֹּל שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְכַבְּדִים אוֹתוֹ מִפְּנֵי עוֹשְׁרוֹ". על פי סוגיה זו, החכם, הגיבור והעשיר אינם אלו שמוזכרים בפרקי אבות אלא מי שמקובלים כך אצל הבריות, ואולם משנת אבות מנסה לחתור תחת המקובלות.

בכל קהילה יש מקובלות: החכם, הגיבור, והעשיר הם מובילי החברה משום שהם מהווים מודל הצלחה ומושא לשאיפה. בן עזאי מנסה לפרק את התימות של החברה, אך מדובר בפירוק שמחבר. הערעור על שגרות המחשבה נועד אצל חז"ל לעצב חברה חזקה יותר דווקא מחמת היכולת לאמץ נקודות מבט ושיפוט רחבות.

רגינה אולסן ובתו של רבי עקיבא

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה.

בן עזאי התפרסם בשל ההיתר המיוחד שניתן לו שלא לשאת אישה, שכן חשקה נפשו בתורה. אלא שלפי אחת הדעות הוא דווקא נשא אישה, את בתו של רבי עקיבא, אך נטש אותה.

סרן קירקגור נחשב לאחד הפילוסופים הגדולים של הזרם האקזיסטנציאליסטי. לקירקגור הייתה אהובה בשם רגינה אולסן. לאחר כשנה של חברות, נטש אותה, ונטישה זו נדונה לא מעט בקרב חוקריו. מתוך כתביו ברור שהוא המשיך לאהוב אותה. בובר טען שמניעים נוצריים היו בשיקוליו, אך עניין זה נשאר תעלומה. יש מחוקריו של קירקגור שתולים את המעשה בעקרון הוויתור שעליו הוא כותב. לאברהם קורא קירקגור "אביר האמונה" מחמת עקדת יצחק. אצל קירקגור העקדה היא ויתור שאינו יכול להיות תלוי בהסבר כלשהו, כל הסבר יפגום במעשה עצמו. לפיכך, הבחירה במעשה לא נועדה לשם תועלת, על התועלת אנו מוותרים, היא נועדה לשם הבחירה. גם אם קירקגור לא התכוון בדיוק לכך, תורתו היא השראה לטרגדיה של רגינה.

בן עזאי, גם הוא ויתר על האישה וגם הוא טען ששכר מצווה היא מצווה. הפרשנים תהו על רעיון זה, ראשית משום שמצווה ראויה נעשית לשמה ולא לתכלית כלשהי; שנית, משום שהמצווה הנגררת מוגדרת כשכר, ומצוות הן חובה ולא שכר. לכן, אפשר לפרש את המשנה בדרך הזו: שכר מצווה הוא המצווה עצמה, זו שנעשית. עצם המעשה הוא המצווה ולא מה שיבוא בעקבות המעשה. מדובר על סוג של "ויתור" על אי הזדקקות להסבר. יש ערך רב ברעיון המציב את המעשה ואת הבחירה בו כדבר שמכונן את מהותו של האדם בכל רגע גם מבלי לצפות לרגע הבא. זוהי המצווה, שהיא השכר כשלעצמו.