אביטל דואן (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)ברכות השחר נאמרות בבוקר, ועניינן הודיה לקב"ה על ניסי החיים המלווים אותנו וניכרים בפעולות היומיום. כך, כנגד פקיחת העיניים נאמר "ברוך… פּוֹקֵחַ עִוְרִים", קימה מתנוחת השינה תלווה בברכת: "ברוך… מַתִּיר אֲסוּרִים", על לבישת הבגדים נאמר: "ברוך… מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים" וכד'.
עיון פסיכולוגי בברכות הללו חושף רבדים נוספים המצויים בהן, לצד ומעבר לרובד הפיזי- תפקודי. הברכה על פקיחת העיניים, למשל, אין בה בהכרח רק הודיה על תפקוד אופטי-מכני תקין של העיניים, אלא מצויה בעומקה, להבנתי, גם הודיה על "פקיחת עיניים" רוחנית-מטאפורית: היכולת לתפוס, במצבים שונים, באופן חדש לגמרי את המציאות. כך גם ברכת "מלביש ערומים" – לצד העירום הגופני ישנו עירום תודעתי ומעשי, המתגלה לנו לעיתים ו"שולח" אותנו למצוא כיסוי ומענה.
באשר לברכת "מַתִּיר אֲסוּרִים", היא מקבלת משמעות מיוחדת בימים אלה. אין אנו מודים רק על התרת הגוף מתנוחת השינה, אלא על היות הקב"ה משחררו של האדם מכבלי מחשבה, דמיון ורגש, המונעים ממנו חירות נפשית ומעשית.
בשעת כתיבת שורות אלה נתונים 120 איש ואישה מאחורי מנעול ובריח, בידי שובים אכזריים. ברכת "מַתִּיר אֲסוּרִים" היא זעקה לבורא עולם, שיפעל לשחרורם בכל האמצעים. אך גם קריאה המכוונת דווקא אלינו! קריאה לבחון את ה"אסור" – המחשבה, הרגש והמעשה, שאנו כובלים בתוכנו או את עצמנו מפניהם; ואת ה"מותר" – מה שאנו מתירים ומאפשרים לעצמנו לחשוב, להרגיש ולפעול. באומרנו את הברכה אנו מודים לבורא עולם, המאפשר לנו כבני אדם להשתחרר ולנוע מהכיווץ לעבר הקומה הזקופה, מהחשש המשתק לעבר חיים של אומץ לב ונקיטת עמדה מעשית מול עוולות העולם.
נדמה כי מלחמת 'חרבות ברזל' מקיימת בנו את כל ברכות השחר. היא מעוררת אותנו, מעמידה אותנו על רגלינו, פוקחת את עינינו, חושפת את מערומינו וקוראת לנו למצוא קרקע מדינית, רעיונית ואמונית יציבה – "רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם", לזקוף ראש, לאזור עוז, גבורה ותפארת ולחיות בתודעה ובהודיה על "שֶעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי".
ברכות השחר מונחות לפנינו מדי יום. הן "קוראות" לנו להקשיב לסודן ולאומרן במובן עמוק, המבטא הכרה בפוטנציאל שנתון בידינו – לחיות חיי גוף בו שוכנת רוח גדולה. יהי רצון שייקח כל אחד ואחת מאיתנו את תפילתו ויהפכנה למעשה מוסרי-ערכי.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
