הרב בני פרל (ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב, וראש המסלול לתואר ראשון באמנות לגברים במכללת אמונה)"רַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים… אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם… אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם, מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר…"
"רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם… וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט) וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) בְּקֶרֶב אֱ-לֹהִים יִשְׁפֹּט. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ) בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".
צריך שניים לתורה. אלו דברי רבי חנינא בן תרדיון שמלמדים על מהותה של התורה. התורה מטבעה אינה עניין לאינדיבידואל, היא זקוקה לזולת כלשהו, לשניים.
אחת האסכולות הפילוסופיות המשפיעות ביותר במאה הקודמת הייתה הפילוסופיה הדיאלוגית. קשה לדעת מה תחילתה, אך יש מחובבי האסכולה שתולים אותה במי ששאל מהיכן ואיך נוצרה ומתפתחת התודעה האנושית (בדרך כלל מייחסים שאלה ותשובה אלה לפילוסוף הגרמני היגל).
הסברה שהעלו הייתה שהיא נוצרת רק כאשר היא נפגשת או מתעמתת עם תודעה אחרת. רק ברגע שהבחנתי בזולת והבנתי שהוא ישות הקיימת כשלעצמה ואינה זהה לי, אוכל להבין או להבנות את עצמי. תיאור זה של הפילוסופיה הדיאלוגית הוא מעט פשטני, אך יכול לתת לנו שמץ של מושג על התופעה המרתקת ששמה 'תודעה'.
התורה היא מעין קריאה למודעות ולתודעה. המשנה מציגה את התורה כעניין שמקורו ומהותו הם דיאלוג. שניים שישבו חייבים דברי תורה, לשם מגיעה השכינה. רק בדיעבד, גם אחד שיושב הוא ראוי, אך במקור הרעיון הוא שהתורה נובעת מדיאלוג. התורה מתקיימת מתוך שניים, ושניים ללא תורה הם חסרי משמעות, לצים.
אם כן, מה הפשר של המשנה הנוספת שבה האידיאל מוצג כעשרה שיושבים ויש ביניהם דברי תורה?
אפשר לומר שמדובר בשתי תפיסות עולם שונות. השאלה היא מה מקור ההתפתחות של הלימוד, הדיאלוג או הקהילה. אלו שני מופעים שונים וזירות אחרות לחלוטין. הדיאלוג נזקק לדעה שכנגד, ואילו הקהילה נזקקת להיפך מהדיאלוג, היא זקוקה למכנה המשותף. השכינה נזקקת לקהילתיות של העשרה ולדיאלוג של אותם שניים שמהם מתפתחת התודעה.
יש שתי הוראות ליהודי: אנוכי ה' אלוקיך (ולא ה' א-לוהיכם), ואני ה' א-לוהיכם, שאותה אנו אומרים בכל יום. בבסיס עשרת הדיברות יש את הקבלה המוחלטת והיא אישית: את ההכרה בא-לוהים עליך לקבל בעצמך, מתוך תודעה אישית שלך. אך לאחר לימוד התורה נוצרת תפיסה נוספת. היא טוענת שהאמונה תמיד תהיה רחבה וקהילתית. התורה קיימת מתוך החברה ובצורך בכינון החברה האנושית, בשום אופן לא מתוך נזירות ובדידות.
מדובר בשני שלבים שנזקקים זה לזה. התודעה שנוצרה מפגישה עם השונה ועם החיפוש אחר מה שאינו שונה, חיפוש שעשוי לבנות קהילה וחברה. אלו זירות שונות שאמורות לפעול בו זמנית. שתיהן תורה. הדיאלקטיקה שנובעת מעימות אינה סותרת את הקהילה, להיפך, היא מאפשרת את ההתפתחות שלה.
