הרב בני פרל (ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב, וראש המסלול לתואר ראשון באמנות לגברים במכללת אמונה)"עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.
עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע"
העין של ארתור
עין רעה היא מאפיין בולט בשיח הישראלי של השנים האחרונות. החולקים אינם מבקשים להבין את החולק עליהם, במקום להבין, הם מפרשים אותו ומייחסים לו כוונות עלומות, מניעים שליליים ועוד מעין זה. זו היא העין הרעה, התכונה שבה במקום להתבונן במה שזולתך טוען, אתה עוסק בפרשנות שלו כך שהיא תמיד תהיה שלילית. העין הרעה לא רק גורמת לשיח מר ומנוכר, אלא מסכנת באופן ממשי את המשך קיומה של מדינת ישראל.
לעיתים, הראי"ה מצטט פילוסופים שונים בכתביו ולפעמים מזכיר את שמם. יש פילוסוף שהראי"ה מזכיר את שמו בתיעוב, למרות שקיים דמיון בניהם בכמה הנחות יסוד – מדובר בארתור שופנהאואר. הראי"ה משווה אותו לבלעם ומייחס לו את העין הרעה. אך מה רעה ראה הראי"ה בשופנהאואר?
דווקא מתברר ששניהם אוחזים במספר השקפות דומות להפליא. אחד העקרונות שהציג שופנהאואר היה עקרון הרצון, לפיו כל מה שמניע את המציאות כולה הוא רצון שקיים היכן שהוא, והוא זה הגורם לכל יצורי עולם לפעול, ולמעשה כל הקיים הוא גילוי של הרצון. לדוגמה: כאשר פיזיקאי מגלה נוסחה שעל פיה טבע מתנהג, הפיזיקאי גילה את הרצון שמפעיל את העולם. הרצון שייך גם לחיות, לבני האדם על היצרים והצרכים שלהם ולכל הבריאה. עד כאן הפילוסופיה שלו תואמת את תפיסת העולם של הראי"ה. חלק נכבד מהקובץ "אורות הקודש חלק ג'" שערך הנזיר, מוקדש לטיפול באותו רצון כללי. אלא ששופנהאואר לא הסתפק בתיאור הרצון, הוא הוסיף וטען שבגלל אותו רצון עיוור וחסר יעד, העולם שלנו הוא עולם של בלהות, של אנשים וחיות הטורפים זה את זה, עורכים מלחמות על שטחים ומזון ובכלל העולם רווי במחלות, אי צדק, דיכוי וסבל בל יתואר. כאן נפרדות דרכיהם של הראי"ה ושופנהאואר. הראי"ה רואה ברצון את הלב הפועם שדוחף את העולם לטוב, לאצילות, לחמלה. הרצון אינו עיוור, הוא ההוויה האמיתית שהעולם כולו מתקדם ושואף לטוב. הרצון מבטא את החופש ואת האחדות, שהיא תוצאה ישירה של האמונה שבורא אחד יש לעולם ורצונו הטוב מניע את כל היש.
מי צדק? את השאלה הזו צריך כל אדם לשאול את עצמו מדי רגע. התשובה לכאורה פשוטה, הרי כל אחד מאיתנו יודע שכאשר הוא עושה מעשה טוב, נמסכת בו תחושה נעימה. הוא חש שכך אכן זהו הרצון הכמוס שלו ובתוכו כך הוא רוצה. עם זאת, תמיד כדאי לשוב ולהרהר. השאלה המתמדת מחדדת את ההכרה של הראי"ה. האדם מעניק עין טובה לכל, ובכך הוא מגלה מה המניע את הכל. אימוץ העין הטובה אינו רק דרך טובה לטיפול במצב השיח הישראלי, לפי הראי"ה הוא גם מגלה את האמת על העולם.
"כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ"
בישראל כבר אין מחלוקות
הלל ושמאי חלקו, אך קורח ועדתו לא חלקו בניהם. מה אם כן פשר התקבולת? אחד מפרשני אבות, רבי יוסף חיון בספרו 'מילי דאבות', הסביר את הביטוי "סופה להתקיים" כפשוטו – מחלוקת לשם שמיים תתקיים לנצח, לא תוכרע אף פעם, לעולם יחלקו בה. אלא שהבדל יש בין המחלוקות: המניע של הלל ושמאי היה בירור האמת, ומכיוון שהאמת היא חמקמקה יש טעם להשאיר את המחלוקת כפי שהיא. אך קורח לא חלק על משה, הוא חלק לשם המחלוקת. קורח ועדתו היו חולקים גם אם אדם אחר היה עומד לפניהם, עיקר מגמתם הייתה חסרת תוחלת וערך, הם ביקשו את המחלוקת ולא את האמת.
בפסקה הקודמת עסקנו ברצון. לעיתים אנו תוהים מה המניע של אלו החולקים עלינו, ומייד נוטים לפרש אותם בעין רעה. זוהי מידת קורח, שאינו מבקש אמת. בכל המחלוקות שאנו מוצאים בחז"ל, לא נמצא שהחולק עוסק במניע נסתר ושלילי של זולתו. המצב בישראל הוא שאנו הפסקנו לחלוק, מה שבתקשורת אינו מחלוקת אלא דיבוב עצמי אין-סופי. הדרך לניהול המחלוקות בישראל חייבת לעבור שינוי מהותי, שינוי שבו נתייחס רק לנושא המחלוקת, לניסיון להגיע לראוי, ולא לתיאוריות בדבר כוונות שקיימות או שאינן קיימות אצל הזולת.
