על הכליאה

שחרורו השערורייתי של מנהל בית החולים שיפא, מוחמד אבו סלינה, בחזרה לעזה, עורר סוגיה ישנה-חדשה, שטרם זכתה במדינת ישראל לטיפול יסודי. המדובר במצוקת הכליאה של אסירים בבתי הסוהר. נכון לדצמבר 2023 יש יותר מ-19,000 אסירים כלואים בישראל, וכל חודש מצטרפים אליהם כמה מאות, בצל המלחמה.

על הצורך להחזיק במאסר אסירים ביטחוניים, אין שאלה. המחשבה המיידית היא שבהיעדר מקום, מדינת ישראל צריכה להקים עבורם עוד מתקני כליאה. אבל ייתכן שפתרון אחר קיים מתחת ידינו, והוא מצוי במרחבי הכליאה של עבריינים פליליים, שאינם מהווים סכנה לציבור (בדרך כלל, עברייני צווארון לבן). האם מאסר זהו העונש הנכון עבורם?

אחזקת אסיר בודד עולה למשלם המיסים כ-20 אלף שקלים(!) לחודש, וזה על פי החישוב השמרני. לו היה בית הכלא מקום שמחנך מחדש עבריינים, היה אפשר לומר שהמאסר הוא השקעה לטווח ארוך. אבל גם זה לא קורה. כמחצית מהעבריינים המשוחררים חוזרים לכלא בתוך כמה שנים לאחר השחרור. תקופת המאסר לא מכשירה אותם להתמודד עם החיים שמחוץ לכלא, ולעיתים אף מפגישה אותם עם עבריינים אחרים שגוררים אותם עוד יותר אל עולם הפשע. ממילא עולה השאלה – מדוע מדינת ישראל משקיעה כסף כה רב במוסד בזבזני שתרומתו למיגור הפשיעה אינה מספקת?

מדינת ישראל, כביתו הלאומי של העם היהודי, הייתה יכולה להביא בעניין הזה בשורה חשובה לעולם. אין זה סוד שככלל, המשפט העברי לא הכיר בעונש הכליאה. בתורה אנו שומעים על שני מקרים בלבד שבהם שמו אדם במשמר (המקלל והמקושש), אך זה היה מעצר זמני עד לבירור העונש. הצעתו של יהושע למשה לכלוא את אלדד ומידד, שהתנבאו שלא ברשותו, נדחתה על הסף. לעומת זאת, כליאה כעונש הייתה במצרים, כפי שלמדנו מסיפורו של יוסף, ולא לחינם הוציא אלוקים את עם ישראל משם.

רוצח בשגגה סבל מהגבלת חירות, כי נס אל עיר מקלט כדי להינצל מנקמת דם. ועבד עברי נמכר בגניבתו, כדי להחזיר את חובו. אלו שתי דוגמאות שמהן ניתן ללמוד שהגבלת תנועה, אם נעשתה, שימשה לצורכי תיקון ולא כענישה. במקרים חריגים בלבד במסורת ההלכתית, השתמשו בכליאה כדי למגר פשיעה.

בשל כך, קבע הרש"ר הירש בפירושו לשמות כב, באופן החלטי: "עונשי מאסר, על כל אובדן התקווה והשחתת המוסר השוכנים אחורי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו וטַפּוֹ של האסיר – אין להם מקום בתורת ה'".

המאסר אינו מועיל. עלותו למדינה היא עצומה (רק לצורך ההכנות למאסרו של רה"מ לשעבר, אהוד אולמרט, המדינה השקיעה לא פחות מ-3.5 מיליוני שקלים; כשהשוחד שבו הוא הואשם היה חצי מיליון שקלים). הוא מנוגד לאתוס היהודי הכה יסודי, שכל אדם בן חורין ובני ישראל "עבדיי הם ולא עבדים לעבדים". הוא מכניס את הפושע לייאוש ונוטל ממנו את כבודו-חירותו. במאסר, האסיר שוקע עוד יותר בתהומות החטא כשהוא מתרועע עם עבריינים אחרים. בנוסף לכך, המאסר פוגע בסביבתו הקרובה של האסיר, במיוחד באשתו ובילדיו.

לו הייתה מדינת ישראל שואבת השראה מן ההלכה היהודית, היא היתה מקדמת פתרונות חלופיים לבתי הסוהר עבור עברייני צווארון לבן ועבור עבריינים פליליים שאינם מסוכנים עוד. ראשית, כיום אפשר לבצע מאסר ביתי עם איזוק אלקטרוני מתקדם, באופן שימנע מן האסיר לחיות עם עבריינים אחרים. אבל מעבר לכך, צריך להגדיל את הקנסות הכספיים שיופנו לתועלת החברה, וכן לחייב יותר בעבודות שירות. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", הורה בעל ספר החינוך, ואכן זו דרך המלך לחולל שינוי בנפשו של כל אדם. אם עבריין יחויב לשרת שירות ארוך לתועלת החברה, הוא לא רק ייפגש עם סביבה מתקנת אלא גם ייתכן שישנה את אופיו בעקבות מעשי "ההתנדבות" שלו. את המסלול הנכון תצטרך כמובן לקבוע ועדה מיוחדת, שתורכב מאנשי מקצוע שיבחנו היכן העבריין יזכה למסלול השיקומי הטוב ביותר. כולנו רק נרוויח מכך.

אין זה מקרי שהיה זה הרב אברהם חזן, רב המשטרה הראשון, אשר הקים את 'קרן התשובה', שבישרה את הקמת האגף לשיקום האסיר. הרב חזן היה מונע מאותה תפיסה יהודית מסורתית שמאמינה באדם ומחפשת את תיקונו. וזו הרוח שצריך להמשיך ולקדם גם היום. כדי להרתיע פושעים שאינם מסוכנים לחברה, אפשר להשתמש במגוון דרכים שאינן כליאה. וככל הנראה השיקום שלהם והתועלת החברתית שלהם יהיו גבוהים יותר מחוץ לבתי הכלא.

את המאסר נשמור לאסירים המסוכנים בלבד. אם מדינת ישראל תעשה כן, ייתכן שיתפנה מקום רחב בבתי הכלא.