הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)סודו של היירוט בפועל חידתי בתנ"ך. בספר במדבר מסופר כי כשיצא בלעם לקלל את ישראל ראתה אתונו את מלאך ד' ניצב בדרכה, ולפיכך סטתה מן הדרך. הפירוש של הפועל יָרַט במשמעות סָטָה הוא שהביא להולדת הפועל יֵרֵט בימינו במשמעות 'הסיט דבר מדרכו'. מאז 7 באוקטובר הפך היירוט לשגרה יומיומית.
בלק בן ציפור, מלך מואב, מודאג מהמלחמה הקרבה ובאה עם ישראל שזה עתה עלה ממצרים, "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ב ג').
בלק מבטא את דאגתו בשני פעלים – "ויגורו" ו"יקץ". לפי הרמב"ן, "טעם "ויגר" מואב מפני העם – בעבור כי רב הוא" וטעם "ויקץ" הוא "ששמעו המסות הגדולות הנעשות להם ולאבותיהם". הוא שוכר את שרותיו של בלעם הנביא, על מנת שיקלל את עם ישראל. כי הרי כולם ידעו באותה תקופה, "אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר", מי שבלעם מברך הוא מבורך, ומי שבלעם מקלל הוא מקולל. הפרשה מספרת בהומור לָקוֹני על הניסיונות הנואשים של בלעם לקלל את ישראל, לא משנה כמה הוא מתאמץ וכמה הוא משתדל, אין הוא מצליח לקלל את העם, אלא רק לברך אותו. בדרך למואב מופיע מלאך הניצב בדרכו של בלעם. המלאך אוחז חרב בידו במטרה להרוג אותו אך בלעם אינו רואה אותו וממשיך לרכב לכיוונו. אתונו לעומת זאת רואה את המלאך, כתוצאה מכך היא סוטה מהדרך. תגובת בלעם "ויך את האתון במקל" (שם). בלעם, שאינו מבין את פשר התנהגותה המוזרה, מכה אותה כדי להשיבה אל הדרך. האתון מנסה להתחמק ובלעם מוסיף להכותה. בפעם השלישית מתרחש מחזה ניסי כאשר א-לוקים פותח את פי האתון אשר מסבירה לבלעם את פשר התנהגותה המוזרה. ואז מופיע מלאך ד' הפונה לבלעם לאחר שהכה את אתונו במקלו, ושואלו, "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים [=שלוש פעמים]? הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי". האירוניה בסיפור מגיעה לשיאה כאשר אפילו החמור של בלעם רואה את מלאך ד' במקום שבלעם לא רואה אותו! הפרשנים והתרגומים נחלקו בהבנת המילים שבסיום הפסוק. יש שקישרו את המילה ירט לרטט, ופירשו שממהר היה בלעם למלא את רצונו של בלק (רש"י). אונקלוס פירש את המילה במשמעות רצון, ופירשוה על רצונו העז של בלעם לקלל את ישראל. יש שדימוה לשורש הערבי ור"ט, שעניינו נפילה לתהום, ובמובן רחב יותר, הסתבכות, ולדבריהם "ירט הדרך לנגדי" פירושו "לא הייתה רצויה הליכתך בעיניי" (רס"ג). נראה שאף בעיני חכמינו בתקופת המשנה קשה הייתה מילה זו, כפי שיכולה להעיד העובדה שדרשוה לשון נוטריקון, "יראה ראתה נטתה" (שבת ק"ה ע"א, מנחות ס"ו ע"ב).
דון יצחק האברבנאל בקושייתו הי"א שואל איזו תועלת הייתה לנס פתיחת פי האתון?, הרמב"ן תירץ שאלה זו וכתב, "טעם הנס הזה, להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים לדבר כרצונו כי הכל בידו, ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם, כי מנחש וקוסם היה" (שם, כ"ב כ"ג). אבל עדיין לא מובן דיו מדוע ד' היה זקוק לחולל נס כדי להבהיר לבלעם כי בידו לאלצו שלא לדבר, שלא לקלל את ישראל? פרופ' יחזקאל קויפמן שואל מהו המסר שהתורה רוצה להעביר לנו כשהיא מספרת על שני הנסים האלה, פתיחת פי האתון והפיכת הקללה לברכה. בסיפורים על בלעם אנו רואים, מצד אחד כוחו של בלעם, הקסמים, הנחשים, המזבחות, "העין הרעה" של המכשף. \
מצד שני מתגלה דבר א-לוקים "… הניצחון על בלעם הוא ניצחון דבר א-לוקים על "נחשי" אדם, הקוסם רוצה לקלל, אבל הוא מוכרח להיכנע לכוח הא-לוקי … המקרא שולל את החכמה העל-טבעית של המגיה המסגלת את האדם לעשות נפלאות בכוח הלהטים בלי זיקה לא-לוקים המסיתה אותו "להיות כא-לוקים".
על פי פשוטו של מקרא, אליבא דקויפמן, נראה שאין התורה מפקפקת בכוחו של בלעם לקלל את העם ואם כן קללתו הייתה מועילה ומזיקה לעם לו ד' היה נותן לבלעם לקללו כוח זה של בלעם הינו "טבעי" במובן זה שהוא פועל כמו כוחות הטבע האחרים, אלא שמדובר ב"חכמה" שרק יחידים יודעים להפעיל אותה. לפי זה ברור אפוא מדוע היה נחוץ למנוע מבלעם לקלל את העם.
יחד עם זה, התורה בא ללמדנו שאין בידי בשר ודם, חכם ככל שיהיה, להתנגד ועל אחת כמה וכמה להכניע את ד'. האדם יכול לנצל את כוחות הטבע לשם סיפוק צרכיו היומיומיים, אבל אין להעלות על הדעת – כמו שהיה מקובל על ידי ההשקפה האלילית – שניתן להכניע את ד' באמצעות כלים מגיים. ד' הראה את כוחו על ידי נס פתיחת פי האתון ועל ידי זה שבלעם הוכרח לברך את עם ישראל במקום לקללו. (יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, תל-אביב תשכ"ד, כרך א', ע' 462-463)
את ברכת ד' על עמו ישראל גם גדול הקוסמים יאשר ויאמר "מה טובו אהליך יעקב".
