הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)באחת הדרשות היפהפיות שלו, מפענח הזוהר את מעשה העגל. "אלה אלוהיך ישראל", הכריז עם ישראל לנוכח העגל שיצר אהרון ורקד מולו. במשפט הזה, טוען הזוהר, טמון חטא האלילות. המילה "אלה" היא חצי מהמילה "אלהים". אלוהים מורכב מההכרזה 'אלה' ויחד איתה מהשאלה 'מי'. כשמורידים את השאלה 'מי' ונותרים רק עם 'אלה', חוטאים בעבודת אלילים.
יש בדרשה הזו מסר עמוק שרלוונטי מאוד לימינו. עבודת אלילים נתפסת בקרב ההמון כפולחן תמונות ופסלים שפסה מן העולם. אבל למעשה, טוען הזוהר, כל דבר יכול להיעשות לעבודת אלילים. הדבר קורה כאשר מכריזים על כל דבר מסוים שהוא 'אלה'. כלומר, זה הדבר ואין בלתו. אותו הדבר הוא שניצב מעל לכל, לא נתון לערעור, ספק ותהייה. אין משהו מעבר לו.
ומה יכול להיות הדבר הזה? כל דבר. לא רק גשמי, אלא גם דעה או מחשבה. גם אידיאולוגיה יכולה להפוך לאליל, אם הופכים אותה לחזות הכל. כך לימדה נחמה ליבוביץ': "עשיית כל אמצעי – גם אמצעי הכשר וההגון – למטרה, הפיכתו לתכלית כל חיינו, כבר היא עבירה על 'לא יהיה לך א-לוהים אחרים על פניי'". וזה גם מה שהוביל את אחיה, ישעיהו ליבוביץ', להתנגד בצורה כה חריפה להומניזם. הומניות היא דבר מבורך, אמר. אך כשדוגלים בהומניזם והופכים בכך את האדם לחזות הכל, לערך המקודש ביותר, חוטאים בעבודת אלילים.
א-לוהים, טוען הזוהר, הוא זה שבשמו אנו אוחזים בדעות ובהשקפות, עושים מעשים מסוימים וממלאים את חיינו במשמעות. זה החלק שבו אנו מכריזים ואומרים 'אלה'. אולם, לצד זאת תמיד צריכה להילוות לכך שאלה, ספק – 'מי'. כי א-לוהים הוא הדבר שניצב תמיד מעבר. מעבר לעולם הזה, מעבר לתפיסה האנושית, מעבר לקונספציות המקובלות. א-לוהים הוא המסתורין המוחלט, זה שלעולם לא נשיג. שאלת ה'מי', ההבנה שיש תמיד משהו מעבר לנגלה ולמושג, אותה הבנה פרדוקסלית שאנחנו לא מבינים, היא ששומרת אפילו על האלמנטים המקודשים ביותר (ערכים, ארץ, חפצי דת וכד') מלהפוך לאלילים.
הנה כי כן, כך מסביר רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל ה'משך חכמה', את מעשה שבירת הלוחות: "אל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם, חלילה. השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול".
הקדושה בעצם שייכת רק לא-לוהים, טוען המשך חכמה, וכל דבר שאנו מקדשים בעולם הזה קדוש רק מתוקף האופן שבו אנו משתמשים בו כדי לקיים את רצון הא-לוהים. אך אם אנחנו מפירים ברית, אזי מאבדים הדברים את קדושתם. כך קרה למקדש. כך קרה ללוחות הברית. כך קרה לארץ ישראל. וכך יכול לקרות לכל אמונה או אידיאולוגיה. וכפי שכתב רבי מנחם מנדל מקוצק, אפילו המצוות עצמן יכולות להפוך לאלילים אם לא זוכרים את מטרתן (מעין נבל ברשות התורה).
שאלת ה'מי', אותה ידיעה שתמיד יש מעבר לכל מה שאנו מאמינים בו ואוחזים בו, אותה אני מכנה 'יראת שמיים'. יראת שמיים היא לא הפחד המצמית שתמיד יש מי שרואה אותך, אלא משהו עמוק מכך; התודעה שכל מה שאני אוחז בו הוא חלקי ולכן תמיד יש משהו מעבר לי, מחשבה שלא חשבתי והשגה שאינני יכול להשיג. אין זה אמור לגרום לי להיות חסר ביטחון ולא להחזיק בשום עמדה. עליי להחזיק ב'אלה', לטעון בעד האמת והטוב, אבל יחד עם זאת תמיד לזכור שהאמת גדולה ממני, ולכן עליי להיות פתוח לדעות אחרות ולאפשרויות אחרות.
יראת שמיים – זהו דבר שאנחנו כל כך זקוקים לו כיום. במציאות שבה כולם כל כך מלאי ביטחון בעמדותיהם בכל נושא, ובמיוחד בנושא המלחמה הכה מורכב, אנו זקוקים למנהיגים עם יראת שמיים. מנהיגים שיקדמו אג'נדה, אבל תמיד יזכרו שאולי האמת גדולה מהם. מנהיגים מהסוג הזה הם אלה שיקשיבו, שיחשדו בעצמם שהם שבויים בקונספציה שגויה, שלא יקיפו עצמם ב"יסמנים" אלא באנשים שיאתגרו אותם, שיעזו לעיתים לומר 'לא יודע', ושייקחו אחריות על מה שקורה סביבם מתוך הבנה שאולי הם יכלו לעשות אחרת, טוב יותר.
ואנו, כציבור, צריכים לחבק דווקא את המנהיגים האלה. מי שמתהלכים בביטחון יתר ומשקיטים בכך את מצפוננו – בהם יש לחשוד שרוח של עבודת אלילים שורה שם. מי שבטוחים בעצמם, אבל יחד עם זאת ענווים מספיק כדי להבין שבעולמנו יש גם ספק ושלא תמיד יש להם תשובה לכל שאלה – אולי הם יאתגרו אותנו יותר, אבל דווקא מהם תוכל לצמוח גאולה.
