״הפקת לקחים״

לקראת מותו יעקב עוסק בצוואתו ליוסף ובברכות לבניו ההופכים לשבטים. האם גם בנקודת זמן זו מתעלמים מהחטא הנורא של אחי יוסף כלפיו? האם יעקב לא ידע עד סוף ימיו את האמת? שאלה נוספת עוסקת בברכת יעקב לבניו. האם זו ברכה, ואולי זו נבואה לאחרית הימים? מה רוצה יעקב מבניו בברכה המורכבת הזו לקראת מותו?.
להבנתי, יעקב היה ראש משפחה דומיננטי עד מותו ממש. אמנם עיניו כבדו מזוקן, אך הבנתו לא קהתה כלל. חלפו עשרים ושתיים שנים ממכירת יוסף ועד למפגש המחודש (כמספר שנות יעקב אצל לבן). יעקב מרגיש כקברניט אנייה שטבעה ולאחר תלאות רבות ניצל והוא וצוותו מגיעים לאי בודד. הוא אינו עוסק עתה בסיבה לטביעה ולא בתחקירים שייפלגו לו את הצוות המותש. הוא עוסק עכשיו במשימה הקשורה לעתיד. איך ממשיכים הלאה ואיך בונים את הצוות מחדש.
כך לטעמי פעל יעקב. הוא הבין בדיוק את הסיפור כולו, אך החליט שעתה הזמן לבנות את השבטים והעם.
יעקב חוזר להעדיף באהבתו את יוסף וקובע ברורות שכל עוד המשפחה במצריים יוסף הוא המנהיג. לכן את הצוואה נותן ליוסף ומשביע אותו ליישמה מול חוקי פרעה. יעקב מזכיר לשמעון ולוי ש״ברצונם עיקרו שור״ – הכוונה להובלתם את האחים להריגת יוסף המשול לשור. הוא נוטל מראובן הבכור את שלשת הכתרים ומעביר את הבכורה ליוסף ( ״ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך״), את הכהונה לשבט לוי שלאחר חטא העגל, ואת כתר המלוכה ליהודה. בברכת יהודה אומר יעקב ״גור אריה יהודה מטרף בני עלית״. יעקב יודע שיהודה הוא זה שהתעלה מעל רצון האחים להפוך את יוסף לטרף והוא זה שמנע זאת לבסוף והביא רק למכירתו.
כך שמהרמזים המופיעים בברכת יעקב לבניו, ניתן להבין כי יעקב ידע הכל, אך החליט על סדר עדיפות שעינינו העתיד והבניין המשותף.
לשאלה השנייה, האמנם זו ברכה?
מחד רואים אנו ״ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים״. לכאורה נבואה.
מאידך רואים אנו בסוף הברכה: ״כל אלה שבטי ישראל שנים עשר ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אותם״. כך שברור שלבסוף בירך יעקב את כולם בברכה משותפת או שהאציל מברכת האחד לכל האחרים.
עפ"י האברבנאל, לאחר הטראומה של מכירת יוסף, יעקב עובר לאמירות מאד ברורות לגבי הזכויות השונות והאחריות כמנהיגים. הוא מבין שהעמימות גורמת לאי הבנות ולעימות.
לכן הצוואה נאמרת באופן ברור ליוסף. לכן מדגיש יעקב שרק מנשה ואפרים זוכים להיות כשבטים, ואילו בני יוסף האחרים לא. לכן קורא לכל בניו ומדבר ברורות.
מטרות השיחה הן שתיים. האחת – לברך את כולם לקראת מותו, והשנייה – להסביר לבניו במפורש מי מקבל איזה כתר ומה הסיבה שאחרים לא.
כולם בניו, אולם ראובן מאבד את שלשת הכתרים. הבכורה ליוסף, הכהונה ללוי והמלוכה ליהודה. ברור מדוע המנהיגות לא תצא מראובן הפזיז, משמעון ולוי המובילים בשכם ובמכירת יוסף. זבולון ולוי אופיים לא מתאים. דן וגד יודעים להילחם אך בעיקר בתחבולות ומהעקב, מהעורף. קשה להם לעמוד בחזה נחוש מול האתגרים, וכך שאר האחים אופיים אינו מתאים.
יהודה הוא השבט ממנו תצא המלוכה. האם יתכנו מלכים ומנהיגים משבטים אחרים? ודאי. אך בשבט יהודה זה בדרך הטבע. לכן ״לא יסור שבט מיהודה״.
לאחר שהאחים שומעים זאת במפורש מיעקב ומקבלים זאת, אזי קובע יעקב ״כל אלה שבטי ישראל שנים עשר״ – כולם מאוחדים כשבטי ישראל, ואז ניתן לברכם ״איש אשר כברכתו ברך אותם״. (ויחי תשע"ה)