הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)הרב דוד הכהן, הנזיר הירושלמי, מעלה אבחנה מעניינת אודות גדולי פוסקי ההלכה בעם ישראל לדורותיו (קול הנבואה, ההגיון העברי השמעי, עמ' טז):
"גאוני ההלכה הם גאוני הפילוסופיה היהודית, בשיא גבהה…"
אכן, אם מתבוננים על גדולי ישראל, מגלים שההלכה לא הייתה העיסוק העיוני הבלעדי שלהם. אותם פוסקים, כמו רס"ג, רמב"ם, רלב"ג ועוד, היו גם גדולי עולם בתורת הפילוסופיה ועסקו בשאלות הגדולות של החיים – תיאולוגיה, מטה-פיסיקה וכו', כמו גם בפרשנות מקורית לספרי הקודש.
ולא רק הם. אותו מיזוג של הלכה ופילוסופיה, מאפיין אף את חכמי המשנה והתלמוד. בית שמאי ובית הלל חולקים בהלכות סעודה (פרק שמיני בברכות) באותה מידה שהם חולקים בשאלה האם נוח לאדם שנברא או לא (בבלי עירובין יג, ב). רבי עקיבא שמכשיר פתילת הבגד שקפלה להדלקת נר שבת (משנה שבת ב, ג) הוא אותו אחד שנכנס עם חבריו לפרד"ס, ואף על רבי יוחנן בן זכאי נאמר שבאותה מידה שלא הניח הוויות אביי ורבא כן לא הניח את מעשה מרכבה, משלי שועלים וכובסים (בבלי סוכה כח, א).
ביטוי לעולם פנימי
מה מלמד אותנו אותו חיבור של הלכה ומחשבה? דומני שראשית לכל אנו למדים מכך שהחוויה היהודית איננה מתמצית בשמירה על ההלכה. קיום ההלכה הוא הכרחי וחשוב, אבל הוא רק שלב אחד בקביעת הזהות היהודית. למעלה ממנו נמצא עולם עשיר ורחב של רעיון ומחשבה, אתיקה ומוסר.
אך לא זו בלבד. החיבור שבין ההלכה למחשבה מעיד גם על טיבה של ההלכה ואופייה, שהיא איננה מערכת הסגורה לעצמה, אלא פועלת תמיד באינטראקציה עם עולם הרוח שעומד מאחוריה. מתפקידה לתרגם את הרעיונות והערכים הגבוהים של היהדות לחיי המעשה, ולהטמיע אותם באדם. לכן גדולי ישראל לדורותיהם עסקו בהלכה ובמחשבה גם יחד. את ההלכה הם פיתחו לאור הרעיונות והערכים שאותם בקשו לקדם.
לא חסרות דוגמאות בספרות ההלכה המוכיחות זאת. הבבלי במסכת סוכה, למשל, דן בזהות מין ההדס הנלקח לארבעת המינים בחג הסוכות. הוא שולל את האפשרות שמדובר בהרדוף, לפי ש"דרכיה דרכי נעם" (סוכה לב, ב), ואילו ההרדוף הוא דוקרני. אין זה כמובן שיקול הלכתי "טהור", אלא נימוק הנובע מתפיסה עמוקה של התורה ותפקידה. במקום אחר מסביר המהרש"א כי חכמים הקלו בדיני הראיות בהתרת נשים עגונות, שכן רצון הקב"ה שיהיה שלום בעולם, והרי אין שלום אם אישה נשארת גלמודה ובודדה לשארית חייה. באותו האופן מסביר הרמב"ם מדוע נר שבת קודם לנר חנוכה: "נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו" (הלכות חנוכה ד, יד).
הקשר בין ההלכה והרעיונות הגדולים שבמחשבה היהודית מתבטא בקשרים נוספים ומפתיעים. כך, למשל, אנו מוצאים שנביא או בית דין רשאים לבטל מצווה בהוראת שעה כדי לקדם ערך או מטרה מסוימת. באותו אופן אנו נחשפים בתלמוד למושג "עבירה לשמה" המלמד שלעתים קיום רצון ה' עובר גם בעבירות. כל זאת מלמד שההלכה איננה קיימת לעצמה אלא משרתת עולם ערכי שעומד מאחוריה.
נזק כללי
דא עקא, שבימינו התרחקנו לא מעט מתפיסה זאת של ההלכה, והדבר בולט במספר אופנים. ראשית, בקהילה האורתודוכסית התקבעה המחשבה כאילו ההלכה היא חזות הכל, ועל כן היא המדד היחידי להגדרת האדם כיהודי. מכאן היחס המחמיר כלפי גרים, וכן היחס השלילי והמנוכר כלפי יהודים רבים שאינם מקפידים על קלה כבחמורה. אם נזכור כי להיות יהודי משמעו להיות גם בעל עולם ערכים מסוים, הרי שהיחס כלפי אלו יהיה מאוזן הרבה יותר.
שנית, ישנם ציבורים או קהילות שלמות המתעסקים אך ורק בהלכה, ונמנעים מללמוד את הספרות הענפה של המחשבה היהודית ופרשנות התנ"ך. הנזק בכך הוא רב: ההלכה הופכת כך למעשה טכנוקרטי, נטול נשמה וערך, והאנשים המקיימים אותה הופכים לרובוטים חסרי עומק.
שלישית, לא מעט אנשים מאמצים לעצמם פוסקים שתפיסת עולמם שונה ואף מנוגדת לערכים, לאמונות ולדעות שהם אמונים עליהם. כך, למשל, רבים מבני הציונות הדתית (כולל רבנים!) מסתמכים או מצטטים פסקי הלכה של רבנים חרדיים, שדעתם על השאלות הגדולות של החיים רחוקה כרחוק מזרח ממערב מזו שלהם. ואף על פי כן, הם מרשים לעצמם להסתמך עליהם בעניינים הלכתיים, כולל אלו הרגישים ביותר.
חמישית ואחרונה, ואולי החשוב מכל, פסיקת ההלכה הפכה אצל לא מעט מן הרבנים לתהליך טכנוקרטי המתעסק בעיקר בשקלול דעות ובחישוב נתונים. זאת, במקום להתבונן ברעיונות ובערכים שאותם ביקשה ההלכה לקדם ולתרגמם למקרה המדובר. כך ניתן למצוא תשובות הלכתיות ארוכות מני ים, שכל עיסוקן הוא בליקוט דעות או בדקדוקי עניות בניסוח כזה או אחר של אחד הפוסקים, במקום להתעמק במקורות ולהבין את הרעיון שעומד מאחורי הדברים.
תורת הארץ
כחלק מהתחדשותה של התורה בארץ ישראל, הראי"ה קוק קרא לא מעט לחיבור פרטי ההלכה עם הכללים שעומדים מאחוריה, לאיחוד הלכה ואגדה ועיסוק מחודש בטעמי המצוות. כמאה שנים עברו מאז הקריאות הגדולות הללו, ונדמה שכמעט ודבר לא נעשה בתחום הזה.
משימתנו כיום היא להיענות לאתגר הזה. עלינו לשוב ולעסוק בהלכה ממקום עמוק, של הבנה עמוקה בתכליותיה והרעיונות העומדים מאחוריה. ומעל הכל עלינו להציב בראש מחננו את אותם גדולים המממשים בעצמם חזון זה. תלמידי חכמים ופוסקי הלכה, שידם רבה לא רק בהלכה אלא גם במחשבה, בהגות באתיקה ובמוסר.
(ויחי תשע"ה)
