נתניהו בין ביידן, קמלה האריס וטראמפ

מי צריך את אמריקה?

נאומו של נתניהו בפני הקונגרס האמריקני היה הסיבה לנסיעתו. נתניהו, כשהוא בכושר, הוא פרזנטור אדיר – האנגלית שגורה בפיו, יש לו ניסיון בשטיקים ובטריקים, את העבודה על הפודיום הזה הוא יודע. טור זה נכתב ערב נאומו בקונגרס, אבל אני מהמר שהוא עשה זאת מעולה. נכון, עשרות חברי קונגרס, כמעט כולם דמוקרטים, הודיעו כי לא יבואו לישיבה החגיגית עם נתניהו ("אילוצי זמן", האריס). חלקם הסבירו זאת בסלידתם מהאג'נדה המדינית שלו,  אחרים בהתנכלות ישראל (בעיניים שלהם) בפלשתינים. אבל כבר היו דברים מעולם, גם בנאומו הקודם בקונגרס (אז, הפעם השלישית) היו כמה עשרות מושבים ריקם, והחיים והיחסים בין שתי המדינות ממשיכים. אינטרס לשתי המדינות, שלא לומר לשני הממשלים. לענ"ד, מה שצריך לעניין אותנו כעת, אולי יותר מהכל, זה איך יהיו יחסים אלה בחצי שנה שעד הבחירות באמריקה (20 בינואר 2025) ואחריהן, ומי שייבחר שם תהיה לו, כמובן, השפעה רבה על כך.

נכון לעכשיו, ביידן מתכוון להמשיך לכהן כנשיא עד הבחירות. שייתן לו הקב"ה כוח ובריאות. בתקופה זו, כשהוא משוחרר מכבלי הבחירות הבאות, לכאורה הוא חופשי יותר לפעול כהבנתו, כפי שליבו מנחה אותו, בלא לחשוש מההשלכות הפוליטיות שם. כזכור, מייד לאחר טבח שמחת תורה ותחילת מלחמת 'חרבות ברזל', הנשיא ביידן נעמד כל כולו לימין ישראל, ללא כחל ושרק. נשק ב-14 מיליארד דולרים, משלוחי נשק חיוני עוד לפני שהקונגרס אישר זאת, שליחת נושאות המטוסים מהצי האמריקני לים התיכון, 'כיפת הברזל' האמריקנית-בריטית נוכח מתקפת מאות הטילים והכטב"מים על ישראל מאיראן, הצהרות חד-משמעיות מאיימות על איראן וגרורותיה – בקיצור, פטריוט הכי ציוני-ישראלי שאפשר. בהמשך, הרושם הוא שחל רפיון מה בעמדתו. פה הקפאת משלוח של נשק חיוני, שם הכרזות חוזרות ונשנות לבל ייכנס צה"ל לרפיח, פה הקפאת נכסים של כמה ישראלים מיו"ש, שם יותר לחצים על ישראל להרפות בעזה, ועוד. נראה היה שזה כבר לא אותו הביידן עם ה- DON'Tהנחרץ והמרשים שלו בתחילת המלחמה.

לאחר העימות הטלוויזיוני המביך שלו מול טראמפ, יותר ויותר התברר כי הגיל נותן בו אותותיו, ולא עוזרים יותר ניסיונות ההסוואה וההסתרה. מכיוון ש'זה מה יש' ומדינה צריך לנהל, בתקופה זו יועציו נטלו את המושכות לידיהם. הם שמו בפיו (ובמוחו) את הדברים. אז זה לא שביידן נעשה פחות ציוני או פחות אוהד ישראל. זה מעין 'הקול קול ביידן, והידיים ידי יועציו'. ואלה, כידוע, רואים את ישראל בכלל ואת הסוגיה הפלשתינית בפרט באור הרבה פחות ורוד מזה שרואה ישראל דהיום. איך ישפיע הדבר על תמיכתה של ארה"ב בישראל בימים מורכבים אלה?

ראשית, בואו נניח על השולחן את המורכבות. למרבה הצער, לא חסרות בעיות. נתחיל בביטחוניות, שם אנחנו לא רק צריכים את ארה"ב חזק לצידנו, אלא חייבים אותה כזו. ממש ממש. ישראל מתמודדות מול כמה זירות מורכבות בו-זמנית. גם ככה זה מורכב וקשה, וכשמדובר לאחר תשעה וחצי חודשי לחימה, עם תשישות טבעית (גם נפשית) של לא מעט לוחמים, עם מחסור באלפי לוחמים, עם כלי לחימה שזקוקים לטיפול ולרענון, עם מחסור בתחמושת מסוגים נחוצים, ועוד ועוד – העניין מורכב וקשה הרבה יותר. להלן:

• מצפון תיפתח הרעה? חיזבאללה ולבנון. בהנחה שהלחימה בעזה לקראת סיום (עסקת חטופים? כן, לא?), האם עתה יתפנה צה"ל לזירה הצפונית ללחימה עוצמתית שם? (זו תכלול, כמובן גם כניסה רגלית, טנקים וכדומה, לא רק חיל האוויר). ואיך יעמוד הצפון, וכנראה גם העורף כולו, נוכח מתקפות מאסיביות של טילים? ואם תיפתח מלחמה שם (ואיך קוראים למה שקורה שם מדי יום, טילים, כתב"מים, זו לא מלחמה?), כיצד יגיבו סוריה, איראן ושאר הפרוקסיות שלה?
• איראן: בלינקן אמר השבוע כי איראן נמצאת בימים אלה מרחק של שבועיים בלבד מיכולת גרעינית. מה עושים עם זה? (ברור, שלמתקפה אפקטיבית ממש יש צורך בשת"פ עם הצבא האמריקני).
• החות'ים: לאחרשכתב"ם שירו חדר לתל-אביב והרג תושב, לא נראה שישראל תשאיר את העבודה לאמריקנים ולבריטים, אלא תטפל גם היא בחות'ים, למרות המורכבות (ומן הסתם גם נקבל מהם בחזרה, כפי שהבטיחו).
• גזרת יו"ש: איראן הצליחה להחזיר ליו"ש נשק ואמצעי חבלה. כוחות הביטחון עושים שם עבודת קודש מאומצת, עם הצלחות ענקיות. ביום שלישי חיסלו בטול כרם שני מנהיגים חשובים של חמאס. אבל, קן הצרעות שם ענק ודורש המשך טיפול יסודי. והמחבלים, בהכוונה איראנית, מרחיבים את הגזרות. גם לגלבוע, בת חפר, מנסים היכן שיכולים.
• עזה – היום שאחרי: מי ישלוט שם? מי ישקם את החורבות? בעניין זה דווקא נראה כי נתניהו מתקרב לעמדה האמריקנית (בהתנגדות סמוטריץ' ובן גביר, כמובן). השאלה אם יצליח להעביר זאת, כמו גם את עסקת השבויים.
• מדינה פלשתינית: כמעט כולם (חוץ מישראל הרשמית) בעד הקמת מדינה פלשתינית, עניין שמקבל הכרה בינלאומית הולכת וגוברת.
• נשק: ישראל שלאחר מלחמת 'חרבות ברזל' חייבת תהיה לא רק להשלים את החוסרים של כלי נשק וחימושים שבהם השתמשו במלחמה, אלא, כלקח חיוני מהמלחמה, להגדיל את המלאים בצורה משמעותית. כל מערכות הביטחון הישראליות העוסקות בייצור נשק עובדות בתפוקה מלאה, פלוס, אך יש דברים שאינם מיוצרים כאן, וייקח הרבה שנים עד שניתן יהיה ליצרם כאן, אם בכלל.
• בית הדין בהאג: עם ההשלכות המדיניות שיכולות להיות לישראל דרך עיצומים שעשויה להטיל מועצת הביטחון. כמה נחוץ לנו הווטו האמריקני.

אלה 'על קצה המזלג' סוגיות קריטיות שמהן ניתן ללמוד עד כמה חשובה לנו תמיכה אמריקנית אמיצה. האם היא אכן תימשך? בידוע הוא שהממשל הדמוקרטי אמביוולנטי ביחס לישראל, לעומת הרפובליקני שהרבה יותר אוהד. הממשל הדמוקרטי דהיום ספג ביקורת לא מעטה ולא קלה מנתניהו, ולא מן הנמנע שעתה יבואו חשבון עמנו.

האופטימיסטים ללא תקנה יאמרו על משקל "יותר מה שרוצה העגל לינוק רוצה הפרה להיניק". שישראל חזקה הוא אינטרס אמריקני מובהק. אמת. אך כבר חווינו 'קלקולים' בקשר, אפילו עד כדי הטלת אמברגו נשק. על זה שיהיו לחצים מדיניים כבדים על ישראל, אין ספק. מבחן חשוב יהיה איך תעמוד בהם. בעיניים שלי, להרכב הממשלה בישראל ולאג'נדה שלה, יהיה משקל מכריע ביחסים עם ארה"ב. עם זו הנוכחית המצב הולך להיות לא מי יודע מה.

איך אני יודע? קודם כל כי יש לנו את קמלה האריס. לפחות עד הבחירות, כסגנית הנשיא, היא תהיה הרבה יותר פעילה מכפי שהייתה עד היום, זאת כדי לצבור נוכחות ברשת ובתקשורת מול הבוחרים. קמלה האריס וישראל, קמלה ונתניהו, זה לא בדיוק רומן אהבה, חרף היותה נשואה ליהודי.

להאריס יש קשרים טובים מביידן עם הפלג הפרוגרסיבי במפלגה, שמקצין והופך פרו-פלסטיני ואנטי-ישראלי יותר ויותר. האריס אמנם הייתה שותפה לתמיכתו האיתנה של הנשיא ביידן בישראל אחרי הטבח, ולקביעה שלישראל יש את הזכות להגן על עצמה, אך בכמה מקרים היא השמיעה ביקורת חריפה יותר מזו של ביידן על ניהול המלחמה ועל פעולות צה"ל. למשל, בחודש מרץ טענה שישראל לא עושה מספיק כדי להקל על "הקטסטרופה ההומניטרית" שהתפתחה במהלך הפעולה הקרקעית בעזה. בהמשך אמרה שישראל "תישא בהשלכות" אם היא תפתח במבצע קרקעי ברפיח והמוני פליטים עזתים ייפגעו. ההערכה בקרב פרשנים הסוקרים את אמריקה היא שאם האריס תנצח את טראמפ, הנושא הישראלי-פלסטיני צפוי לתפוס מקום מרכזי במדיניות החוץ שלה. וכידוע, הפערים בנושא זה בין ירושלים לוושינגטון גדולים. גדולים מאוד. בקיצור, נראה שהרבה דבש לא נראה ממנה.

ומה אם טראמפ ייבחר, כפי שהרבה כאן מקווים? מה שמעניין אותו זה טראמפ. יום אחד הוא יכול להרעיף חום ואהבה על ביבי, ולמחרת להכניס לו באבי אביו רק בגלל שבירך את ביידן להיבחרו אז לנשיאות. בשורה התחתונה: בלתי צפוי. לך תדע, לא הייתי בונה עליו יותר מדי. בסיכומם של דברים, אם עד כה היה קשה לשמר ולפתח את הקשרים מול הממשל האמריקני, לא נראה שזה הולך להיות קל יותר. אין לקנא במי שהעבודה הזו תהיה שלו.

בהערת אגב, עוד לא דיברנו על שיקום הצפון החרוך, שיקום העוטף החבול, הסיוע הכלכלי והנפשי לרבבות מפונים, מילואימניקים, עוד לא דיברנו על משבר חוק הגיוס והשלכותיו על הקרע כאן בחברה הישראלית, ועוד ועוד צרות. כל הנ"ל מתאים ממש לרוח 'שלושת השבועות' שבהם אנו נמצאים עתה. מקווה, שכשם שהם יסתיימו עוד כשבועיים וחצי מהיום, כך גם לפחות חלק מהבעיות דלעיל יתקדמו לקראת פתרון באותו פרק זמן. הרוח הישראלית, כפי שמצאה ביטויה באלפי אזרחים שנחלצו לסייע בלי שנקראו, ורוח הלחימה של רבבות החיילים בסדיר ובמילואים – ניצחו ואי"ה יוסיפו לנצח, ואלה יחד יביאו אותנו לימים טובים יותר. אי"ה.

אני מכיר כמה שמתפללים שגם במדינה מסוימת במזרח התיכון, שסועה מבפנים ומוקפת בקיני צרעות התאבים לכלותה עד דק, יגיע העומד בראשה למסקנה שביידן הגיע אליה ויפרוש

צוחק מי שצוחק אחרון

ימים ספורים לאחר שניצל מניסיון ההתנקשות, אמר טראמפ כי ישנה את נוסח הנאום שהכין לעצרת בחירות קרובה ובדבריו יכוון לאחדות. כך נהג גם הנשיא ביידן בתגובתו לניסיון ההתנקשות. הוא לא תלה בהתנהלות של טראמפ בזמנו בהסתערות על הקונגרס, את האשם. אבל, ההתאפקות של טראמפ החזיקה מעמד יומיים-שלושה. בעצרת במישיגן, מוצ"ש שעון ישראל, כינה טראמפ את הנשיא ג'ו ביידן, "ג'ו המושחת", "טיפש" ו"בעל IQ נמוך". מילא. טראמפ כבר לא יתמודד מולו. אבל, את סגנית הנשיא קמלה האריס – מי שככל הנראה תתמודד מולו על הנשיאות – כינה טראמפ "משוגעת": "אני קורא לה קמלה המצחקקת. ראיתם אותה צוחקת? אפשר ללמוד הרבה מצחוק. היא משוגעת. היא מטורפת".

אמריקנולוגים מעריכים כי לאחר שהוועידה הדמוקרטית תבחר בקמלה האריס, דווקא סיכוייה שלה לגבור על טרמפ נראים טובים משל כל מועמד דמוקרטי אפשרי אחר. היא צפויה להביא, להערכתם, הרבה נשים, ובעיקר קולות לא לבנים. שכן, זו הפעם הראשונה יש מועמדת אישה ולא לבנה. אז נכון לעכשיו, טראמפ, בדרכו הייחודית, קורא לה 'קמלה המצחקקת'. עפ"י חלק מהסקרים, בהתמודדות שביניהם היא זו שצפויה להיות מי שצוחקת אחרונה. ובאמריקה, כמו באמריקה, כבר מחכים לדיבייט ביניהם. ואם תשאלו – מה עניין הבחירות שם לטור שלנו כאן? ובכן, אם אחת לכמה ימים, כשחלק מנבחרי האומה שלנו פותחים את הפה, אנחנו מתגרדים בגלל אי הנוחות ואי הנחת, מסתבר שמעבר לאוקיינוס לא תמיד מנומס ונעים יותר. ובכלל, אם במנהיגים עסקינן, הרבה שאלות נשארות תלויות באוויר: טראמפ הקפריזיונר היה נשיא המעצמה הגדולה ואולי עוד יחזור להיות. כשמסתכלים על מי שמנהיגים את רוסיה ואת טורקיה – אלה מנהיגים המתאימים להנהיג בעולם? האם אין בנמצא אנשים ראויים שיעשו זאת? ומיהו המנהיג הראוי? בפרשת השבוע משה רבנו מבקש מהקב"ה שיעמיד מנהיג לישראל. הקב"ה מצביע על יהושע ואומר למשה "ונתת לו מהודך".  אבי רט בספרו החדש 'נחת רוח', מצביע על כך שהקב"ה לא מצביע על אף תכונה כמו כריזמה, כושר ביטוי, כלום. "ונתת לו מהודך" – מהענווה, מהיכולת להסתכל לעם בעיניים, להבין את מצוקתו ולהיחלץ לסייע. הלוואי שנזכה. שיזכו המדינות כולן.

טובת העם והמפלגה

סביר פלוס, שהנשיא ביידן לא ממש אהב את ההחלטה שלא להתמודד שוב על הנשיאות. אפשר להבין זאת בנקל מכך שאת החלטתו מסר ליועציו דקה לפני שפרסם אותה. אהבתי את ההסבר שלו, שהחליט כך כי הבין שזו טובת המדינה והמפלגה. אני מכיר כמה שמתפללים שגם במדינה מסוימת במזרח התיכון, שסועה מבפנים ומוקפת בקיני צרעות התאבים לכלותה עד דק, יגיע העומד בראשה למסקנה שביידן הגיע אליה. וכמה שיותר מהר, טוב לו וטוב למדינה.

ישר ולעניין

מה שאני אוהב אצל השרה אורית סטרוק (למרות הבדלי השקפות בינינו) זה שהיא עניינית וחדה. למשל, בתגובה לידיעה כי חמאס ופת"ח חתמו (בסין) על הסכם לניהול עזה, הגיבה סטרוק: "חמאס ופת"ח, פת"ח וחמאס: אלה אויביך ישראל. בסמטאות טול כרם, באולמות האג, במסדרונות האו"ם. אותם צריך לחסל. בטח לא לתת להם שליטה, לא בעזה ולא בשום מקום".

חופשה בקיץ

בית הדין בהאג החליט לאפשר ל-70 מדינות להגיש הסתייגויות נגד סמכות בית הדין לשפוט אזרחים ישראלים. המשמעות היא עיכוב של כחודשיים וחצי לפחות באפשרות שבית הדין יוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה, שר הביטחון ומי שבא להם. לפחות לחופשה באירופה בקיץ, הם עוד יכולים לצאת בשקט.

איפה החתימות?

נוכח גידול משמעותי במספר מוסדות חינוך חרדיים המבקשים לעבור למסגרת הממ"ח – ממלכתי-חרדי, שבהם לומדים גם לימודי ליבה (מה שאומר עזיבת מסגרות החינוך החרדיות העצמאיות, שתמיד מפלגתיות), יוצאים ה'גדויילים' וכן מועצת חכמי התורה של ש"ס נגד מגמה זו. מה שמשך את העין בגילוי דעת של מועצת חכמי התורה של ש"ס, זה שבניגוד למקובל, הפעם לא צורפו חתימות החכמים שנתנו שמם לקריאה הספציפית. במדור 'זופניק' שבאתר החרדי 'כיכר השבת' תהו: האם הסיבה להיעדר החתימות היא שנכדים של חברי המועצה שלומדים בממ"ח, כנראה לא היו מסכימים לחתום לו היו פונים אליהם? וגם, 'זופניק' 'נזכר' שאחד מחברי המועצה אף השתתף במסיבת החומש לנכדו שלומד בממ"ח. נראה שהחבר לא זכר.