אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)אומרים שגברים ממאדים ונשים מנוגה, שאנחנו שונים בתכלית, בייעוד ובאיך שאנחנו תופסים את העולם, ושכנראה דווקא הסקרנות הזו היא מה שמושך אותנו לרצות להכיר אחד את השנייה. אבל האם באמת קיימת אופציה כזו שגבר ואישה יוכלו להיות ידידים בלי שאחד הצדדים יהיה מעוניין בשני בסתר? האם הם יכולים להיות סתם שני אנשים שמכירים ואין ביניהם אלא רק חברות אפלטונית? אני חושבת שאולי זו אחת השאלות הגדולות שקיימות מאז הפכנו שני גופים.
כשהייתי בשנות ה-20 שלי הכרתי חבר'ה מדהימים, גברים ונשים, ממש במקרה באירוסין של חברה. מאז בילינו יחד כמה שנים. המפגשים איתם היו כמו בקבוק קר של מים בטעמים באמצע מדבר סהרה. הם עזרו לי להשכיח קצת את הבדידות ואת העובדה שלא ממש הולך לי בדייטים, בלשון המעטה…
בדיעבד, אני יכולה לומר שעם כל הטוב והכיף, יש מצב שהפטה-מורגנה הזו עיכבה אותי מלהתמודד עם המצב ולנסות להשקיע יותר בלמצוא בן זוג ובמקום לפנטז על אחד החבר'ה, שידעתי שלעולם לא יוכל להיות שלי מאלף סיבות. כמובן שמאז כולם שם התחתנו, וזו הייתה נקודת הזמן שבה החלטתי שאני חסה על הלב שלי: אני נזהרת לא לערב רגשות כשזה מגיע לקשר עם גבר שאמור להיות רק ידיד, ולא להישאב שוב לסיטואציה שתשאיר אותי קירחת מכאן ומשם – בלי בן זוג ובלי חברים.
אם שואלים אותי, יש סיכוי שזה התעתוע הגדול ביותר שקיים. וכן, הבשורה שהביאו איתן ה"ביצות" של הרווקים יצרה מצד אחד מענה לרווקים ולרווקות. הקהילה פלטה אותם ממניעים של עודף שיפוטיות וחוסר יכולת לתת לאינדיבידואל לחיות את חייו, בלי לעשות לו קולונוסקופיה חברתית ורגשית על בסיס שבועי; מצד שני, זו תרבות חדשה של כיף בלי מחויבות של אף צד, מה שגורם לביצות האלה להיות טובעניות ולהנציח קצת סיטואציה שרובנו היינו רוצים שהיא תהיה זמנית.
אני לא יודעת אם אפשר לפתור סוגיה כזו בכמה מילים כתובות, אבל הלוואי שהשורות האלה יגרמו לפחות למישהו או למישהי לשים לב ולראות שהם לא מבזבזים את הזמן שלהם, גם אם בכיף, על מי שלעולם לא יהיו שלהם.
