מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)היום, ביום הזה ממש, 11.7, נרשם לפני 78 שנים פרק מזהיר בתולדות המאבק במנדט הבריטי ערב הקמת מדינת ישראל. אוניית המעפילים הידועה יותר בשמה הלועזי, האלמותי, "אקסודוס", ופחות בשמה העברי, "יציאת אירופה תש"ז", נרשמה בספרי ההיסטוריה באותיות של זהב בהפליגה מנמל סט בצרפת לעבר ארץ ישראל.
120,000 שרידי שואה העפילו לארץ ב-140 אוניות מעפילים. הם שינו את המבנה הדמוגרפי של הארץ, והכפילו את מספר הלוחמים. קשה לדמיין את תוצאותיה של מלחמת השחרור ללא הזריקה שקיבלה הארץ במבצע ההעפלה.
סיפורה של כל אחת מהאוניות הוא פרק גבורה בפני עצמו, הילה זהרה מעל ראשם של הפלמ"חניקים מלווי האוניות – ובצדק – אבל את המעפילים שרידי השואה ראה "היישוב" יותר במסכנותם ובעליבותם, והתקשה לראות גם בהם גיבורים. עם העפלתה של "חנה סנש", כתב המשורר נתן אלתרמן בטור השביעי את השיר "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי בליל הורדה", שיר שהיה להמנון ההעפלה, שיר הלל "לחיי בחורים שקיבלו הפיקוד", שיר שבמרכזו ניצבות המילים הללו:
"הן ראית כיצד מספינות אל החוף
הם נושאים את עמם עלי שכם"
באלפי המעפילים שיצאו זה עתה ממחנות הריכוז וההשמדה, שעלו על אוניות רעועות, קליפות אגוז שאין קץ לסכנות הרבות האורבות להן, בתנאי צפיפות איומים, ולבסוף לחמו על האוניות בגבורה בבריטים, לא ראה אלתרמן בשלב זה אלא חומר ביד היוצר, "עם" שאותו נושאים גיבורי העפלה על שכם.
עם השנים, וככל שהמדינה התבגרה, הלך והשתנה היחס הזה למעפילים, והמדינה החלה לשאת אותם על כפיים. כל אחת מספינות המעפילים הסירה לבנה מחומת המנדט הבריטי, ואולם הפלגתה של אקסודוס הייתה שיאו של מבצע ההעפלה והייתה לסמלו, וקשה להפריז בתרומתה המכרעת של אקסודוס לקריסת חומת המנדט הבריטי בארץ ישראל, לכניעתה המוחלטת של האימפריה הבריטית לשרידי השואה.
ב-11.7.1947 הפליגה אקסודוס מנמל סט שבצרפת כשבבטנה למעלה מ-4,500 שרידי שואה, שנאספו ממחנות העקורים בגרמניה. ביום שישי,18.7, בשעה 2:30 לפנות בוקר, כעשרים מייל מחוף עזה, נגחו באונייה משני צדדיה משחתות בריטיות, וכמה עשרות חיילים בריטיים הצליחו לעלות עליה. זה היה האות לפתיחת הקרב, שבמהלכו נהרגו שני מעפילים ומתנדב מארצות הברית. יוסי הראל, מפקד האונייה, הורה על כניעה. מעט לפני כניסת השבת הגיעה האונייה מלווה במשחתות בריטיות לנמל חיפה, כששירת "התקווה" פורצת מפי אלפי מעפיליה, ובתוך שעות מועטות הועברו המעפילים בכוח לאוניות הגירוש.
בניסיונם הנואש לבלום את הסתערות אוניות המעפילים על חופי הארץ, החליטו הבריטים להחזיר את אקסודוס למדינה שממנה הפליגה, לצרפת, בניגוד למדיניותם עד אז, להעביר את המעפילים לאי המעצר קפריסין. ב-29.7 חנו אוניות הגירוש בנמל פורט דה בוק בדרום צרפת. ניסיונות הבריטים להוריד את המעפילים לחוף, הן בכוח והן בשידולים, לא צלחו, ואיש מהם לא ירד לחוף. דרישת הבריטים משלטונות צרפת להוריד את המעפילים בכוח, סורבה גם היא. במשך שלושה שבועות עגנו אוניות הגירוש בנמל, בתוכם יום בו הכריזו המעפילים על שביתת רעב.
כתגובה לכך החליטו הבריטים להעביר את המעפילים להמבורג שבגרמניה, שהיה אז תחת שליטה בריטית. ביום שישי 22.8 הפליגו אוניות הגירוש לנמל המבורג, לשם הגיעו ב-7.9. המעפילים הורדו בכוח והועברו לשני מחנות בצפון גרמניה. לאחר כשנה במחנות המעצר, עלו המעפילים למדינת ישראל העצמאית.
בעת חלוף אוניות הגירוש על פני חופה הצפוני של ספרד, במפרץ ביסקיה, התרחש באונייה אירוע שהעצים את העפלת אקסודוס: תינוק בן יומו נפטר ונקבר בקבורה ימית. אלתרמן לא יכול היה להישאר אדיש ונתן ביטוי לזעזוע שחווה הוא וכל היישוב בטור השביעי בשיר "העם ושליחו". אלתרמן הגיע בשיר זה לפסגת ההכרה בחלקם המכריע של המעפילים במבצעי ההעפלה. הוא נושא אותם על כפיים ומצליף באומה:
אל נאמר כי בריטניה שלחתו למות
כי לא זו האמת האחת!
כי אנחנו קראנוהו אל זו השליחות
גם אני, גם אתה, גם את!
…שליח כזה – פירושו הברור
הוא שעם ישראל מגבולו עד גבולו
חי חיי הקרבה, ללא קץ ושיעור,
נטוי שכם לזמן ולעולו.
כי מותר לאומה לגייסם לתפקיד
רק באם לבבה מאמין
שתהיה ראויה בפניהם להביט
ולומר את צידוק הדין.
אקסודוס הייתה לסמל, לאחר שבמשך כחודשיים עקב העולם בהשתאות אחרי מסעה ההרואי, ובעיקר בגלל הזעזוע מן הציניות הבריטית ששלחה אלפי שרידי שואה בחזרה לגרמניה, זו ששנתיים קודם לכן שלחה אותם למחנות ההשמדה. אקסודוס פגעה קשות בתדמיתה של האימפריה.
שליחות המעפילים לפני 78 שנים לא נסתיימה. את לפיד השליחות נטלו לוחמי הדור, וכאז כן עתה: מותר לנו לגייסם, רק באם אנו מאמינים שאנו ראויים להביט בפניהם ולומר את צידוק הדין.
