ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)לפני שנתיים הלל יפה אריאל הי"ד נרצחה במיטתה כשהיא בת 13.5 שנים בלבד, על ידי בן עוולה בן 17, המבוגר ממנה אך בשנים ספורות. רינה אריאל, אמה של הלל, מספרת ל"שבתון" על הגעגועים, ההנצחה, הביקורת על אי מניעה מספקת של טרור ועל הכח להמשיך ולבחור בחיים
אין נער שלא מחכה לחופש הגדול, רוקם תכניות וסופר את הימים לקראתו. החודש יעברו שנתיים מאז שהלל אריאל ז"ל, נערה יפיפייה בת 13.5 שרק החלה את חופשת הקיץ, נשארה במיטתה מאוחר מהרגיל עקב עייפותה מהופעת הריקוד שלה בלילה הקודם, כשמוחמד טראיירה, בן 17 מהעיירה בני נעים הסמוכה לקריית ארבע, מקום מגוריה של הלל, חצה את גדר היישוב בסביבות השעה 9:00, חדר לבית משפחת אריאל דרך החלון ודקר בלב קר את הלל למוות במיטתה.
"הלל הייתה ילדה מדהימה", מספרת רינה, אמה של הלל. "היא הייתה צריכה להיות היום לקראת סיום כיתה י', ולעשות את המעבר לי"א עם כל המשמעויות של זה. היא בעצם הספיקה לסיים רק כיתה ח', לצערנו. היה לה שקט פנימי כזה אבל יחד עם זאת ידיעה מאוד ברורה מה נכון ומה לא, מה היא צריכה לעשות בחיים ומה לא. היא אהבה מאוד ללמוד, לקרוא, היא אהבה חיות, וכמובן לרקוד- היא מאוד התחברה לזה. היא עבדה קשה, השקיעה, התאמנה המון, ראינו את השינוי וההתקדמות והריקוד האחרון, ממש לפני הרצח, כבר היה ממש ריקוד של רקדנית. היא רקדה ערב לפני הרצח לשיר של "בראשית" של שלומי שבת. זה שיר לכלה. ככה היא הייתה. טהורה, עם שמלה לבנה וככה היא עלתה לשמיים", אומרת רינה בכאב.
להלל הי"ד, הבת הבכורה של רינה ועמיחי אריאל, שתי אחיות. שירה, כיום בת 10, וכנה, בת 6. המשפחה גרה בקרית ארבע בבית שליו, מבודד ומוקף כרמים, גידוליו של עמיחי. שלוש הבנות התגוררו באותו החדר. קשה היה לפספס את התמונה המזעזעת של החדר כפי שהיה דקות לאחר הרצח הנורא, תמונה שפורסמה בכל כלי התקשורת. שירה וכנה ממשיכות להתגורר בחדר: "הן נשארו בחדר מתוך מודעות", מתארת רינה. "שאלנו אותן אם הן רוצות לעבור חדר והתשובה הייתה 'לא'. אני חושבת שיש פה אמירה גם שלהן וגם שלנו שאנחנו לא עוזבים. עמיחי הוא בן לאמא ניצולת שואה שנשארה יחידה מכל המשפחה שלה, עזבה וברחה, ואנחנו באנו לחזור, לא לעזוב. זה שאנחנו נשארים באותו בית זה חלק מאמירה שעם כל הקושי- אין לנו לאן ללכת. עמיחי הוא חקלאי, הוא כורם ויינן. כל מה שיש מסביב לבית שלנו אלו כרמים שעמיחי חי אותם, ולאחר הרצח הוא נטע את כרם הלל, עוד אמירה שאנחנו ממשיכים בחיים. אנחנו מסתכלים על הסיפור שלנו באיזו שהיא עמדה של גאולה. אלו החומרים שעם ישראל נבנה עליהם. הלבנים של הקוממיות שלנו אלה לבנים של דם. ההחלטה היא להישאר ולהמשיך".
ובכל זאת, זו הייתה תקופה מלאת פיגועים ואירועים. לא חששתם שמשהו יקרה, שאתם גרים באזור 'חם'?
"בשנה וחצי לפני שהלל נרצחה היו בלי סוף אירועים. וגם לפני כן, היו תמיד גלים של טרור. בירושלים התפוצצו אוטובוסים על ימין ועל שמאל. המציאות הזאת שאנחנו חיים באיזה שהוא טרור שקיים היא לא רק אם אתה גר בחזית. קריית ארבע היא חזית, ברור, אבל גם אם אתה גר בירושלים, ובשרונה, והדולפינריום פה, ומלון פארק שם. זה על-אזורי. אי אפשר להגיד היום שיש מקום שהוא בטוח ויש מקום שלא. אין ספק שהשיח היהודי-ערבי הוא מאוד נוכח ונמצא כאן, זה שיח שהוא הרבה יותר מחודד מאדם שגר במרכז, כשאתה חי על הגבול והמציאות היהודית-ערבית היא מציאות יומיומית אז המון סוגיות מתחדדות. אבל אין פה פחד. אני חיה עם מוגנות, עם איזו שהיא זהירות, אבל לא בחרדה", משיבה אריאל.
"הלוחמים עשו איתנו חסד אדיר בזה שהם הרגו את המחבל. המחבל חיכה בבית כדי להרוג גם את עמיחי, וגם מה שבעינינו מאוד משמעותי- אנחנו לא צריכים לעבור את הביזיון שאנשים צריכים לעבור מול המחבל שרצח את יקיריהם"
זוכרים אותה חיה
המשפחה עסוקה מאוד בהנצחתה של הלל, בניסיון לזכור את החיים ולא את המוות ולשקף את אישיותה המיוחדת בפעילויותיהם, כמו נטיעת כרם הלל סביב הבית, ליד הכרמים שהיא כה אהבה להסתובב בהם עם עמיחי, או הקמת סטודיו הלל, בו בנות היישוב רוקדות, כפי שהלל כל כך אהבה, או גן הלל, עם מתקנים ייחודיים בבית הספר היסודי במקום. בנוסף, בני הזוג מאוד פעילים בעניין הר הבית, ומאמינים בעשייה למען בניית בית המקדש בניגוד להמתנה פסיבית לגאולה. הלל הייתה שותפה לשיח המשפחתי בעניין ועלתה להר הבית עם הוריה. מאז הרצח הם עולים מדי חודש להר הבית לזכרה, ושינו את שמו של שער המוגרבים ל"שער הלל".
הנצחה נוספת קשורה במסע שעברה רינה עם ביתה, הלל, בשנת בת המצווה שלה, במהלכה נפגשו עם 12 נשים בעלות בשורה מיוחדת, נשים שהלל יכלה ללמוד מהן העצמה נשית וערכים שונים, דוגמת יהודית דסברג, שבתה וחתנה נהרגו בפיגוע ירי והיא לקחה על עצמה את גידול נכדיה, שאצלה הן למדו לבחור בחיים, דבי גרוס, שהקימה את מרכז תהל לסיוע לנשים וילדים דתיים נפגעי תקיפה מינית, הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, סביב הסיפור של למדנות נשית, ועוד. בשנה הזו האם וביתה גם למדו יחד ועלו להר הבית, והפכו את המעבר לגיל הבת מצווה לתהליך אמתי של התבגרות ולמידה. המסע המיוחד הזה, הוליד הנצחה נוספת- "פרקי הלל", ספר לאם ולבת לשנת הבת מצווה: "בדור שלנו יש איזו שהיא הפקרה שיש בכלל מקום לבת מצווה. אנחנו לאט לאט צריכים לבנות איזה שהוא שוויון גם לנשים, לחפש משהו שיכול להיות ייחודי להן. בעקבות זאת הספר נולד", מספרת אריאל. "שנה אחרי המקרה, בנינו אחותי ציפורה ואני ספר שמלווה שנה שלמה של עשיה בכל שנת הבת מצווה. ספר לאמא ולבת עם לימוד משותף, הפעלות וקומיקס. המטרה היא להפוך את שנת הבת מצווה לשנה משמעותית. בחלק הראשון יש קומיקס עם הסיפור והתכונות של הלל, והחלק השני הוא החלק של האם והבת. הספר שומר על הלל ממקום חי. הקומיקס משאיר אותה חיה, עם כל הדברים הטובים שלה. הוא מחבר בין אמא לבת דרך ההכרה מי זו הלל ומה היא הספיקה בתור ילדה, במטרה לחבר אמהות לבנות. עבורנו זה הזיכרון", אומרת רינה.
"מזל שהרגו את המחבל"
המחבל שרצח את הלל נהרג. יש בזה משום נחמה?
"כשהבינו שיש מחבל נכנסו לבית שלושה לוחמים, אחד מהם הוא חבר שלנו, שהרג את המחבל. מהר מאוד הבנו שהוא עשה חסד אדיר בזה שהוא הרג את המחבל. עמיחי ניצל, המחבל חיכה בבית כדי להרוג גם אותו, וגם מה שבעינינו מאוד משמעותי- אנחנו לא צריכים לעבור את הביזיון הזה שאנשים שאני בקשר איתם צריכים לעבור- משפטים כשהמחבל צוחק למשפחות בעיניים, שזה באיזה שהוא מקום כמו לעבור אונס מחדש בכל פעם, וכל התנאים שמחבלים מקבלים היום, ולנו, תודה לא-ל, אין את זה".
לרינה יש בטן מלאה על ההתנהלות המדינית בנושא הענישה בגין הטרור ופעולות המניעה: "הרסו למחבל את הבית בכאילו. הסיפור של הריסת בתים מאוד מורכב. כן הורסים, לא הורסים, ומרפסת, וקומה, ובג"ץ. אין היום תשתית מספיק חזקה במדינת ישראל למנוע טרור. אנחנו נורא טובים בלבוא למשפחות ולחבק אחרי המקרה, וביום הזיכרון, וביטוח לאומי, וכל מיני עמותות פרטיות, וכולם מאוד תומכים ובוכים. את זה אנחנו עושים, אבל ממבט קצת יותר אמיץ- מדינת ישראל לא עושה מספיק כדי למנוע טרור. אם אלה הפיצויים שנותנים למחבלים, התשלומים שמגיעים והנושא של הריסת הבתים שהוא כל הזמן איזה שהוא דיון שהוא לא מובן מאליו, והדיון אם מחבל יכול להיות בחיים או לא, וזה שכשמחבל שמשתתף באירוע מתפנה לבית חולים שלנו שם הוא מקבל טיפול, והמשפחה שלו שמקבלת תגמולים- יש היום מוטיבציה לטרור. אנחנו כמדינה לא עושים מספיק. לכן, אם בחור בן 17 בתקופת הקיץ בחר במסלול הזה של רצח ברור, ברוטאלי, מכוון, לאור היום, של ילדה- זה אפילו לא מאבק של גברים, זה פשוט רצח של ילדה לאור יום, במיטה- לא יכול להיות גרוע מזה. יש פה תשתית של שנאה אדירה. בחור בן 17- ממי הוא קיבל את החינוך הזה? יש פה משהו עקום ואנחנו, כחברה, לא פועלים ולא עושים מספיק כדי למנוע טרור. כל אירוע שקורה- צריך לשאול את עצמנו כחברה מה עשינו".
