האנשים השקופים בבית הספר של החיים

לא תאמינו, אבל כבר יש הורים שמתחילים לספור את הימים לאחור ושואלים את עצמם מתי יגיע אחד בספטמבר.

מעבר לטרלול שנוטף מכל פינה במרחב האישי והציבורי שלנו, כתוצאה מאכילת הראש האיראנית והאיום הבלתי נגמר, יש תחושה כבדה שמלווה את ההורים – כעת כובד האחריות לחינוך ילדיהם מונח על כתפיהם בלבד בלי נשיאת הנטל של מערכת החינוך. או במילים אחרות: בחופש הגדול הכל על ההורים, ואין את מי להאשים. באסה.

אבל מה שהורים רבים לא תמיד מבינים, או לפעמים מעדיפים להדחיק, הוא שגם בחופש הילדים שלנו לומדים. את בית הספר מחליף בית ספר חשוב לא פחות – בית הספר של החיים.

בהתאם לכלל "ילדים רואים ילדים עושים", ילדים רואים איך ההורים שלהם מתנהלים בבתי מלון ובצימרים, אם הם מקפלים אחריהם את הסדינים או משאירים 'חרבו דרבו'. ילדים רואים כמה טיפ ההורים שלהם מניחים למלצרים (ולא אדון כאן בסוגיה אם הטיפים מוצדקים או לא, בטח כשמהצד השני עומד המסר החינוכי שהילדים סופגים). ילדים רואים את הנהיגה של ההורים שלהם, אם הם עוקפים בתור, ואם הם אומרים שלום למאבטח בכניסה לחניון או שהם פשוט מתעלמים ממנו. ילדים רואים אם אתם מעשנים סיגריה ומשליכים את הבדל שלה ברחוב.

בהמשך לכך, נתקלתי בסיפור נפלא שכתבה שרי ג'קסון קליין, שאני לא מכיר באופן אישי. סיפורה מצליח לשקף לנו בדרך מיוחדת את מציאות חייהם של האנשים השקופים:

בשבוע שעבר בכניסה לחניון,

כהרגלי מתבוננת במראה האחורית,

רואה שאין רכבים מאחוריי.

עוצרת ליד השומר ואומרת לו

בוקר טוב (בהתלהבות).

הוא מתבונן בי ומתגלגל מצחוק,

תוך כדי שהוא מכסה את פיו עם היד.

אני במבוכה מתבוננת בו ותוהה,

למה הוא צוחק?..

הוא אומר לי :

"תראי, נשמה, הגעתי לעבודה הבוקר באוטובוס מחולון,

באמצע הדרך נזכרתי ששכחתי את השיניים שלי בבית,

חשבתי לעצמי: מה אני עושה עכשיו?

אז אמרתי לעצמי שגם ככה אף אחד לא מדבר איתי בעבודה,

אז חבל שאאחר...

ודווקא היום את החלטת לשאול אותי מה שלומי?"

והוא מתגלגל מצחוק.

ואני שואלת, נו אז מה שלומך?

הוא אומר לי: "עכשיו טוב, מותק,

יותר בחיים אני לא אשכח את השיניים בבית,

תודה, תודה שאת שואלת. מצחיק כמה שזה עצוב".

במציאות חיי אין אנשים שקופים ואין זרים

יש רק כאלה שעדיין לא הקשבתי להם.

אני בוחרת להקביל את כל הפעולות שלי במהלך היום,

ומזכירה לעצמי שאני לא לבד בעולם

ואף אחד לא צריך להיות לבד.

מקדישה את חיי להקשבה, 

מחייכת למי שנקרה בדרכי בכל הזדמנות.

ומה איתכם?