לצד קריאות ה"אֵיכָה" של מגילת הקינות הנקראת בתשעה באב, מופיעות בתנ"ך עוד שתי קריאות שקולן מהדהד מסוף העולם ועד סופו. האחת, היא קריאתו-זעקתו של ישעיהו הנביא (א כא-כג): "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה, מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים, סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם".
תיאור אָיוֹם של חברה שהייתה אמורה להיות חברת מופת, אך הפכה להיות מושחתת מן היסוד, חברה שהרצח והשוחד הם מסממניה הבולטים ועמם אטימות לקול שוועתם של היתום והאלמנה שבקרבה.
קריאת ה"אֵיכָה" השנייה מופיעה בפרשתנו (דברים א, יב), מפיו של משה רבנו, "אדון הנביאים", והיא נשמעת יותר כקריאה של ייאוש: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם".
בעקבות חז"ל, מפרש רש"י ופורט את שלושת סוגי התלונה שבסוף הפסוק, המבליטים את קוצר ידו של המנהיג לתת מענה הולם לבני עמו: "טרחכם' – מלמד שהיו ישראל טרחנין [=ובתרגום ללשון ימינו: 'נודניקים']. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוֹצֵחַ [=מנצח] בדין, אומר: 'יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין'; 'ומשאכם' – מלמד שהיו אפיקורסין [=ובלשון ימינו: חשדנים סדרתיים]: הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם [=לשון גנאי, בלי להזכיר את שמו של משה] לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו? איחר לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות, וחושב עליכם מחשבות; 'וריבכם' – מלמד שהיו רוגנים [=נרגנים, ופיהם אינו פוסק מהמהום תלונות]".
מקצת הפרשנים מקשרים בין תלונתו של משה על משא העם, לחטאו במי מריבה. לדידם, דווקא הוא, הרועה הנאמן שנבחר לתפקידו בשל רגישותו ורחמיו על כל שה אובד, דווקא הוא שנשא את משא העם במדבר ארבעים שנה, מסע שהיה מלווה בתלונות אינסופיות ובכפיות טובה, דווקא הוא לא עמד בניסיון מי מריבה ובמשא העם בערב הכניסה לארץ.

במקום לדבר אל הסלע, היכה אותו; ובמקום להמשיך ולהכיל את טורח העם, ריבו ותלונותיו, הביע ספק ביכולתו-שלו להמשיך ולשאת אותם הלאה. מנהיג שבמקום לשלוט ברוח עושה שימוש בכוח, אינו יכול להמשיך ולהנהיג את עם ישראל בארצו.
במידה רבה, פרשה זו ממחישה את תפקידו וגורלו של מנהיג בכלל ובישראל בפרט. לא מחיאות כפיים וקריאות עידוד אלא טרוניות ותלונות הן מנת חלקו, לא דברי שבח אלא כפיות טובה. ועדיין, מנהיג אמִתי צריך להמשיך ולהקשיב לעמו, לכרות אוזן ולפקוח עיניים למצוקותיו, ובעיקר לפתוח כלפיו את הלב.
לנוכח העומס הגדול המונח על כתפיו, קיים חשש ממשי שהמנהיג יראה בציבור שאותו הוא אמור לשרת עדר של "טרחנים" חסרי תקנה, אנשים "משעממים", המכלים את זמנו החשוב שלא לצורך.
לנוכח תלונת משה רבנו, עולה כמין אֵד מן הארץ הֵד התשובה: "שָמֹעַ בין אחיכם". רוצה לומר: ראשית, עליך לראות כל אחד מבני העם כאילו 'אחיך' הוא. ומכאן שעליך להקשיב לו, להאזין לטרוניותיו, להזדהות עם צערו, לחוש את סבלו וכאבו.
מנהיג אמתי חייב להיות בעל יכולת הקשבה, אורך רוח וסבלנות, לשמוע בקשב רב את טענות בני העם, ולהטות אוזן לדבריהם, אפילו הן טענות של טורח.
לא נאומים גדולים בפני פרלמנטים בחו"ל ולא ראיונות ארוכים באמצעי התקשורת (הזרה) הם עיקר. מנהיג בישראל חייב להיות לא רק "מְדַבֵּר" (ושמא אין זה מקרי, שכדי להבליט זאת היה ידוע משה רבנו, המנהיג האולטימטיבי, דווקא בהיותו "כבד פה וכבד לשון"), אלא גם ואולי בעיקר "שומע". מבין ומביט, מאזין ומקשיב.
לצד "תרבות הדיבור" הוא חייב לפתח ולטפח גם, ואולי בעיקר, את "תרבות השמיעה", את היכולת להאזין ולהקשיב לבני עמו, מתוך סבלנות וסובלנות, ולגלות אמפתיה כלפיהם.
לנוכח תולדות סִבלות המנהיגים בישראל, אין תימה שביטוי דומה לזעקתו של משה מופיע גם בדברי תפילתו הנודעת של שלמה המלך, בערב עלייתו למלכות: "ונתת לעבדך לב שֹׁומֵעַ לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה" (מל"א ג, ט).
אכן, רבים מן הפרשנים פירשו את לשון 'שמע' שבצירוף "לב שומע" במשמעות 'לב מבין', בדומה למשמעותו בצירוף "שמע ישראל".
אבל לאור האמור לעיל, דומה שניתן לפרשו גם כפשוטו. רק מנהיג שליבו לא אטום, ושומע שוועת עמו, הוא הראוי ל"שפוט" (במשמעות של הנהגה, בדומה לספר 'שופטים' שדמויותיו המרכזיות לא עסקו בשפיטה אלא בהנהגה) את "העם הכבד הזה".