די לקיצוניות!

בפרשת 'דברים' מתאר משה שני סוגי תגובות לדיווח של המרגלים: תגובת המאפילים ותגובת המעפילים. המאפילים שמעו את דברי 12 השליחים על "עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת, בַּשָּׁמָיִם", ונהיה להם חושך אפילה בעיניים. הם חשו פיק ברכיים ורצו לכבות את האור ולחזור למצרים; המעפילים, מנגד, חשבו שיש להם עוצמות ויכולות. הם התגייסו לצבא והתגברו על כל חשש וחרדה, אבל האויב האמורי כתת אותם "עַד חָרְמָה".

משה מותח ביקורת חריפה הן על העם שהיה קטן אמונה, אחוז חיל ורעדה וחשש מהמערכה, והן על המעפילים, שהיו מלאי ביטחון עצמי, וחשבו שביכולתם לבצע כל משימה. כלפי שני המחנות – המפחדים לעלות והמזידים לעלות – השתמש משה בביטוי זהה: ממרים. על המרגלים הוא אומר: "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת, וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה'", ועל המעפילים אומר משה: "וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה', וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה".

החלוקה לשני מחנות – הנרתעים ממאבק צבאי לעומת הבוטחים בכוחם ובעוצם ידם – נוצרה גם בירושלים של סוף ימי הבית השני. הקנאים, שחז"ל כינו אותם "בריונים" (גיטין נו, א ועוד), האמינו בכוחם לנצח כל אויב, בעוד המתונים העדיפו הסכם כניעה על מלחמה חסרת תקווה. הראשונים לחמו למען מלחמה עד הסוף, ואילו האחרונים דגלו בדגל לבן.

ייתכן שהיום היו קוראים למעפילים ולקנאים בשם ימניים, וההולכים בעצת המרגלים, כמו גם אנשי ירושלים המתונים, היו מכונים שמאלנים. כאז כן היום, אפשר לטעון שאלה דורשים את טובת כלל האומה, אף על חשבון חיי הפרט, ואלה מעדיפים את זכויות היחידים ואושרם על פני טובתו של כלל העם.

בסיפור המקראי רוב העם לא נמנה עם המעפילים, אלא נהה אחרי עצת המרגלים, ולכן נענש למות במדבר. בדור שחי על הבטחה א-לוהית מפורשת ותחת הנהגה ניסית מופלאה, אין מקום להיסוסים ולחרדה. יש בכך קוצר אמונה, חוסר ביטחון בה' ומאיסה בארץ חמדה, וזו לא הייתה אפשרות לגיטימית וסבירה. אולם, לאיזו עמדה נטה רוב העם בירושלים הנצורה בידי צבא האימפריה הרומית הגדולה? זאת, כנראה, לעולם לא נדע.

ההיסטוריה היא סיפורם של הקיצוניים, העקשנים, הלהוטים, שמושכים את החבל המחבר לשני הכיוונים, כך שכולנו ניתקע או שהחבל ייקרע. אנשי הרוב הדומם מטבעם דוממים. הם לא יוצאים לרחובות ולא שורפים אסמים, לא מכפישים יריבים ולא משגרים איומים, הם לא בטוחים שכל האמת בכיסם, וכי ההצלחה בטוחה אם רק ישמעו לדעתם. הרוב הבלתי מתלהם, שאני מעז לדבר בשמו, מסתייג משני צדדי הקיצוניות. הוא ער לכך שבמצבים הביטחוניים הרגישים והקשים שבהם נתון עם ישראל, אסור לקבל החלטות מתוך בהלה ומורך לב דוגמת אלה שזרעו המרגלים, אך צריך גם להישמר מפני התלהמות ולהיטות יתר אלי קרב דוגמת זה שהפגינו המעפילים. להיזהר מ"אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ", ובה בעת להתרחק מ"אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה", המזידים לעלות ההרה בכל תנאי ומצב.

במאמרי ב'שבתון' של 'שבת חזון' בשנה שעברה קראתי תיגר על הביטחון המופרז שיש בישראל ש"חורבן שלישי לא יהיה". ביטחון זה, כך כתבתי, "מאפשר להתקוטט בשקיקה סביב שאלות חקיקה ולהתווכח על דא ועל הא, כי הספינה הזו בוודאי לא תטבע. בתוך כך אפשר לאיים ולהתעלם, להכתיב ולהכאיב, להטות את הספינה פעם לשמאל ופעם לימין, אלה חותרים קדימה ואלה לאחור, וכל צד קודח בה חור, כי יש ביטחון ששום שטף מים לא יחדור, הרי הגאולה שהחלה לא תיסוג לאחור. גם קטני אמונה בתהליך הגאולה, מאמינים באמונה שלמה בכוחו של הצבא.

אולם, בעודנו רבים ומתברברים ומתרברבים כיצד להוביל את הספינה, חובטים זה בזה כשני יריבים בזירה, סובבים אותנו אויבים המתעצמים בהדרגה, ומאיימים במערכה רב-זירתית, שכמוה מדינתנו טרם ידעה. עוד יבואו ימים וישאל בן הדור הבא: היכן הייתה האחדות אל מול המערכה הביטחונית הקשה? איכה הפכה האונייה המבטיחה לתאניה ואניה? ולא תהיה תשובה ולא עניה, כי איש לא יוכל להסביר כיצד אירע השבר הנורא.

אפשר להאמין באמונה שלמה שחורבן שלישי לא יהיה, אבל מי לידינו יתקע ששליש חורבן שלישי או רבע חורבן לא יקרו?! בבית השלישי עוד תקום ועדת חקירה, כי חורבן שלישי אמנם לא היה, אך הבית הלאומי ספג מכה אנושה, ואז כבר ילמדו להתפשר ומהר אפילו על הרכב הוועדה…". עד כאן ציטוט הדברים, שלדאבוני התממשו, אולם כנראה אין חזון בלא דברים בטלים. אף אני בחזוני הקודר והפסימי, לא העליתי בדעתי שאחרי האסון הגדול שצפיתי, תתעורר ותימשך הפלגנות והאיבה.

דומני שעתה כשמציאות של חורבן – גדול או קטן – מונחת כבר על השולחן, עלינו להתחזק ולעמוד כצוק איתן מול אויבינו, ולהישמר מנפילה מהצוק שאליו מושכים הקיצוניים שבינינו. אם נאמר די לפלגנות שבתוכנו, אולי יאמר ה' די לכל צרותינו.