מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)החברה הישראלית שקועה מאז יום שמחת תורה בדרישה להטלת האחריות לטבח הנורא שהתחולל באותו יום, החל מראש הממשלה דרך שר הביטחון והמשך בראשי המערכות הביטחוניות, צה"ל, שב"כ והמוסד, ובדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקה יסודית של המחדלים בימים שלפני שמחת תורה וביום שבו התחולל האסון. מחדלי שמחת תורה נחלקים לשניים: המחדלים הצבאיים הישירים שניתן להגיע לחקרם במדויק, ומחדלי "הקונספציה", מושג אמורפי משהו, שקשה לעמוד עליו במדויק. הדרישות הללו, שאין מוצדקות מהן, יתמלאו במוקדם או במאוחר, אולם טועה החברה הישראלית אם היא רואה במילוי דרישותיה אלה את חזות הכול. ובמוקדם או במאוחר היא תגלה שגם אחרי מילוי דרישותיה היא תעמוד בפני שוקת שבורה.
החברה הישראלית תצטרך להביט במראה ולשאול את עצמה מה אחריותה שלה לאותה "קונספציה" ידועה לשמצה.
בחברה דמוקרטית בפני ההנהגה משתקפים פני האומה. הקונספציה אינה אלא ביטוי של היענות ההנהגה לרחשי לב האומה.
החברה הישראלית היא חברה מערבית לכל דבר. חברה בעלת ערכים ליברלים, החותרת לרמת חיים, לאיכות חיים, לחיים טובים, ולמען הסר ספק, מדובר בחברה הישראלית כולה, כולל החברה הדתית.
"לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" אמר רבי יהודה הלוי. החברה הישראלית הפכה את הכיוון: "לבי במערב ואנוכי בסוף מזרח". ליבה של החברה הישראלית במערב, אך דא עקא, לרוע המזל, היא במזרח, וליתר דיוק במזרח התיכון, והיא סירבה בתוקף להפנים זאת, סירבה להכיר במציאות האכזרית. לבנו במערב ודווקא משום כך אנחנו נטע זר בשכונה.
מדינת ישראל מוקפת מכל צדדיה היבשתיים באויב ערבי מוסלמי אכזר שאין בכוונתו להניח את נשקו. אנחנו סירבנו לראות זאת. אנחנו האמנו שבקצה המנהרה מחכה לנו האור. אנחנו שכנענו את עצמנו שאנחנו נאיר את שמי המזרח התיכון ובמוקדם או במאוחר נקבל בתמורה את השלום. כל קורותיה של מדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, הן קורותיו של עם ששאיפתו לחיים מערביים "נורמליים" סינוורה את עיניו מראות את הסכנה הקיומית האורבת לפתחו, עם ששאיפתו לחיים דחקה אותו שוב ושוב למאמצים לקידום השלום. הוא נסוג מלבנון לקו הגבול הבינלאומי, הוא חתם על הסכמי אוסלו בתקווה שהם מהווים פתח לשלום ולשקט ביהודה ושומרון, הוא חתם על הסכמי שלום עם מצרים שהותירו את עזה בידינו תוך כדי עקירת התיישבות יהודית, הוא נסוג מרצועת עזה תוך כדי עקירת יישובים, הוא ראה במלחמות עזה "סבבים" בלבד ובלבד שלא להפר את השקט והשלווה.
כל המנהיגים שעמדו מאחורי הפעולות הללו אמרו במפורש שהם עושים זאת כי העם עייף ממלחמות.
הכתובת הייתה על הקיר ואנחנו סירבנו להביט.
מי שראה זאת היטב היה משה דיין שנתן לכך ביטוי בנאום נוקב שנשא על קברו של רועי רוטברג שנרצח בשדות נחל עוז בשנת 1956, נאום שבעיניי הוא הנאום החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל ומכיל בתוכו תמצית מזוקקת ואכזרית של המעשה הציוני:
"… איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? מעבר לשערי עזה מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.
− − דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית… מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו…אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".
לאחר שמנהיגי המדינה ומערכות הביטחון ייטלו עליהם את האחריות לאירועי שמחת תורה, ולאחר שהחברה הישראלית תכיר גם באחריותה שלה ל"קונספציה", ולא תסתתר עוד מאחורי ההנהגה, היא תצטרך להתמודד עם הידיעה המרה כי החיים הטובים אינם ממתינים לה מעבר לפינה, והידיעה כי החרב תמשיך לאכול, בתקווה לא לנצח, אבל לתקופה שאין לדעת את סופה.
זו בשורה קשה. האם יש בכוחה של החברה הישראלית לעמוד בכך אחרי 76 שנות מלחמה? איך יתיישבו הדברים עם השאיפה הכול כך נורמלית לחיים מערביים? לחיים?
אין ספק: התשובה לכך לא פשוטה. החברה הישראלית תצטרך לחשב את דרכה מחדש. בראש ובראשונה היא תצטרך כמובן להסיר את האבק הרב שהצטבר על ערכיה הציוניים. אבל דומה כי בכך לא די. חיי אדם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, והשאלה היא האם יש בכוחה להמשיך ולאחוז בערכים ציוניים, והאם בכוחם של ערכים ציוניים לעמוד מול השאיפה הטבעית לחיים טובים, לחיים.
ואי אפשר להתעלם מהמאבק בין היהודיות (ו שרוקה) לישראליות (ו שרוקה) המתחולל בחברה הישראלית. אהבת הארץ והשפה משותפת לכולם, אבל היכולת להתמודד מול המציאות הקשה הזו קלה יותר ככל שמחוברים יותר לתרבות, לגורל, להיסטוריה היהודיים. הפיתוי לצאת ולרעות בשדות זרים קטן יותר. לחברה החילונית, שחיבורה לתרבות המערבית עומד לעיתים בסתירה לתרבות היהודית, ההתמודדות היא ללא ספק קשה יותר, אבל אהבת הארץ שלה תחייב אותה למצוא את הדרך להשכין בתוכה שלום בין תרבות המערב לתרבות היהודית. תרבות אמרתי ולא דת.
ולאחר שהחברה הישראלית תאזור אומץ להביט נכוחה בפניו של האיום הקיומי ללא אשליות, היא תדע להתמודד עם האויב באופן נכון יותר, היא תדע להרתיעו, ואפשר שבכך תקטין את התקופה בה תאכל חרב, ואפשר שבכך ישלים האויב יום אחד עם קיומנו, ועושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו ואמרו אמן..
