יעקב ספוקויני"כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי" [מתוך ההפטרה]. מהם הכלים המכוונים כנגד עם ישראל שלא יצליחו?
אברבנאל, כהרגלו, רואה בדברי הנביא כאילו דיבר לבני דורו: "לפי שהאומות היום הזה בחילוף דתיהם, מהם יכריחו דתם לא מוויכוח, שלא יחפצו בטענות, אבל יאמרו שמי שיסתור דתם יהרגוהו. וזה עניין אומת ישמעאל. ומהם יעשו להכרחתה ויכוחים וטענות והיקשים עיוניים, וזה עניין חכמי אדום [הנוצרים] שנתייסדו בחוכמת הדיבור. לכן אמר הנביא כנגד שניהם: 'כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח' – בדרך מלחמה, כמשפט בני ישמעאל, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי- בדרך הוויכוח, כמשפט בני אדום. אבל לפי שזֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם – שלא יזיקם דבר, לא בחיל ולא בכוח ולא בטענות כוזבות".
שני הכלים המשמשים פה את שונאי ישראל במאבק נגד עם ישראל, לפי אברבנאל, הם כלי נשק ולשון, והם לא יצליחו כי ה' מגן על עמו. אברבנאל התכוון לסדרה של התנכלויות ליהודים על רקע דתי וכלכלי. יהודים תחת השלטון המוסלמי נדרשו לשלם 'מס גולגולת' בתמורה להגנה על חייהם ורכושם ועל חופש הדת שלהם. הגנה זו כונתה 'תנאי עומר' ומיוחסת לחליף עומר השני בתחילת המאה השמינית. תנאים אלו התקיימו בחלקם באסלאם הסוני, אך באסלאם השיעי מעמדם של היהודים היה נחות בהרבה. למרות המיסים הכבדים, לא פעם התנפל ההמון על היהודים והללו נאלצו לשלם מס נוסף עבור הגנתם.
אצל הנוצרים שימשו הוויכוחים הדתיים כעילה לגירוש יהודים ולהחרמת רכושם. יהודים שצברו ממון רב, ידעו שהם חיים על זמן שאול. לפיכך, דאגו להחביא או להבריח ממון אל מחוץ למקום מגוריהם על כל צרה שתגיע. מציאות זו הכריחה את היהודים להמציא פטנטים כיצד לשמור על רכושם. דוגמה לכך היא תקנת 'המערופיה'. תקנה זו אומרת כי אם זכה יהודי בזיכיון ['ארנדה'] של מפעל או בזיכיון מסחר או יבוא, אסור ליהודי אחר להתחרות בו. אם בכל זאת יעשה זאת, הוא מסתכן בחרם. הסיבה לכך: התעמרות של הבעלים-האצילים בזכיין. הם העלו מחירים בכל שנה באמתלה שיש עוד יהודי שמעוניין בחכירה. רבני אשכנז, כמו רבנו גרשום והמהר"ם מרוטנבורג, מזכירים בפסיקותיהם את המערופיה כהלכה רווחת.
בעיה אחרת נוצרה אצל בנקאים יהודים בימי הביניים, כשהלוו כסף למלכים ולשליטים והללו התחמקו מלשלם. יתרה מכך, בכל רגע נתון יכול היה השליט למצוא עילה לגירוש הבנקאי ולהשתלטות על כספו – כסף ממשי במטבעות, בתכשיטים ובאבנים יקרות.
כמה מאות שנים אחר כך מצאה משפחת רוטשילד פתרון יצירתי לבעיות הבנקאים היהודים. הם ביקשו מכל שליט ערבות באמצעות אגרות חוב ממשלתיות. הרוטשילדים סחרו בהן כאילו מדובר בכסף ממשי. שום שליט שכיבד את עצמו לא יכול היה שלא להתייחס לאגרות החוב שלו.
ליצירתיות הפיננסית של המשפחה היה פן נוסף. מייסד השושלת, מאיר אנשל, שלח את בנו נתן לאנגליה על מנת לטפל בחובות של מפעלי הטקסטיל לבנק המשפחתי. נתן התקשה בפדיון האשראי. במשפחה נפלה החלטה: לפזר את ההשקעות בין מדינות שונות, ולסמוך אך ורק על הרשת המשפחתית. נתן השתקע במרכז הטקסטיל האנגלי, במנצ'סטר. הוא הקים מפעל כותנה בעצמו. המפעל לא יצר כותנה אלא קנה אותה ממטוויות קטנות, שלח אותה להדפסה ומכר את המוצר המוגמר בעצמו ישירות לקונים ברחבי יבשת אירופה, באמצעות רשת השיווק המשפחתית. הרשת קנתה לעצמה אמינות גבוהה, ושליטים נעזרו בה להובלת מטילי זהב מארץ לארץ בדיסקרטיות.
בן אחר, ג'יימס, נשלח לפריז. האח השלישי סלומון התמקם בווינה. אנשל נשאר בפרנקפורט, וקרל התמקם בנאפולי. ההון המשפחתי פוזר בין האחים, ואם אחד נקלע לצרה האחרים באו לחלצו. יתרה מכך, שליט שקיבל אשראי וסירב לשלם, הסתכן בגיוס שליטים אחרים נגדו בעבור קומיסיון שמן. הרשת המשפחתית נוצלה לצורך איסוף מידע פיננסי. המשפחה התחברה לשירותי הטלגרם, כולל שימוש בקווי טלגרף פרטיים. כך היו הראשונים לדעת על כל השקעה טובה.
בזכות הכלים הפיננסים שיצר, הפך בית רוטשילד לבית ההשקעות החזק ביותר באירופה במחצית המאה ה-19.
Yaakovspok1@gmail.com
