לא נפטרים מהקורונה – מחלימי הקורונה לא מצליחים לחזור לכושר

מסתבר שגם אחרי שמחלימים מקורונה ישנן תופעות שנשארות עוד חודשים אחרי, שלא ניתן לראות בבדיקות מעבדה רגילות ומשפיעות בעיקר על הכושר הגופני. מרב לרנר שחלתה לפני שמונה חודשים וחווה גלי תסמיני פוסט קורונה, גילתה את המכון לפיזיותרפיה בבי"ח בלינסון שעושה הכל כדי לעזור לאלו שהרפואה עדיין לא מבינה מה קורה להם

לפני שמונה חודשים חליתי בקורונה. זה התחיל כשהתעוררתי ללא חוש טעם וריח ומיד הבנתי שחליתי. ביקשתי הפניה לבדיקת קורונה שחזרה שלילית. אחרי מספר ימים נשלחתי לבדיקה נוספת שחזרה חיובית. לכאורה קיבלתי את הקורונה בקלות, "רק" איבדתי את החושים (שעד היום לא חזרו). מה שלא ידעתי זה על תופעות פוסט קורונה – מין גל ששוטף אותי אחת לתקופה מלווה בכאבי שרירים, חולשה, עייפות ותחושה כללית שהגוף שלי בוגד בי ולא 'סוחב' אותי. מיד אחרי שיצאתי מהבידוד חזרתי לאימונים שלי שכוללים אימונים בעצימות גבוהה, וגם ריצות בחוץ. בחודש האחרון זה שוב תקף אותי, גל של תסמיני פוסט קורונה שהשביתו אותי, כל יציאה מהמיטה בבוקר הייתה קשה עד בלתי אפשרית ולמעשה הפסקתי להתאמן.

מאמנת הריצה שלי ביקשה שאעשה כמה בדיקות, רופאת המשפחה שלי הוסיפה עוד כמה בדיקות, שכולן חזרו טובות ולא סיפקו כל הסבר מה עומד מאחורי אובדן הכושר הגופני שלי. ואז, נתקלתי בסקר שמבוצע במכון לפיזיותרפיה של בי"ח בלינסון על מחלימי קורונה בו נמצא כי הכושר הגופני של מחלימי קורונה בגיל ממוצע של 47 שווה לכושר הגופני של בני 80. קיבלתי הוכחה שאני לא מדמיינת ושכל מה שאני חווה אמיתי ואפילו יש פתרון. אם אתם מחלימי קורונה שמרגישים כמוני, הכתבה הזו עבורכם. ואם אתם לא מחלימים אבל לבטח מכירים מחלימים – שלחו להם, זה יעזור להם.

את מה שאני חוויתי, חווים לא מעט אנשים, 50 מהם הגיעו למכון הפיזיותרפיה של בי"ח בלינסון אחרי שהופנו ממרפאת מחלימי קורונה והם הצטרפו לסקר שמנסה לעזור להם להשתקם ולחזור לכושר הגופני אליו היו רגילים טרום הקורונה. רן לוי פיזיותרפיסט במכון לפיזיותרפיה בבלינסון ומי שאחראי על הסקר מספר: "הגיעו אלינו חבר'ה שבבדיקות התגלו כבריאים וכשאני אומר 'בריאים' אני מתכוון לבדיקות שהרופאים במרפאת מחלימים שלחו אותם – אקו, אקו לב או אקו במאמץ כדי לראות את תפקוד הלב והבדיקות יצאו תקינות, לא הייתה בעיה לבבית שיכולה להסביר את הבעיה. כמו כן, הם עשו בדיקות של תפקודי ריאה והתפקוד הוא בגדר הנורמה, אין איזו פתולוגיה שאפשר לזהות בעיות בתפקוד: החימצון שלהם טוב, חילוף הגזים טוב, הנפחים תקנים, אין שום דבר לבבי או ריאתי שיכול להסביר למה הם מציגים כזה כושר נמוך".

רן חושף אותנו לעולם שלם של תסמינים שמשתנים לגמרי בין מקרה למקרה: "יש מנעד ענק גם בחומרת הסימפטומים בין אדם לאדם וגם בסימפטומים עצמם – סוג הסימפטומים. יש כאלו שרק יש להם כאבי שרירים, יש כאלו שחוו אובדן חושים, יש כאלו שקיבלו הכל – גם קוצר נשימה ושיעול שלא מרפה. יש קשת עצומה של סימפטומים ורמת חומרה, מה שהופך את הסיפור ליותר מאתגר מבחינתנו כקלינאים. אין דומה מקרה של זה למקרה של זה וגם האינדיבידואל לפעמים בדיוק כמו אצלך, מתנהגים אחרת בין שבוע לשבוע או בין תקופה לתקופה, יותר כמו גלים. אחד הדברים החשובים הוא שאנחנו לא מנסים לתת תורה של קו ישר מה לעשות, אלא ללמד את המחלימים מה פחות או יותר קורה ממה שאנחנו יודעים ואיך להתנהל. אם נמצאים בתקופה נמוכה אז צריך להקל על עצמך ולא להקשות ואם הם בתקופה טובה אז אפשר לעשות יותר. מאד חשוב לנו לתת את הכלים למחלימים איך להתמודד בכל סיטואציה עם מה שיש, שידעו להתנהל ביום יום".

מתקשים בדברים בסיסיים

דניאל מונדלק בת ה-32 חלתה בקורונה בערב ראש השנה האחרון ומבחורה פעלתנית בעלת קייטרינג שעובדת 300 שעות בחודש בעבודה סיזיפית שמצריכה עמידה על הרגליים, ואמא לתינוקת קטנה, הפכה באחת לשבר כלי, לדבריה: "לאורך ימי הבידוד הרגשתי מאד לא טוב, היו לי כאבים בשרירים עד שלא יכלתי לישון, ההרגשה שמישהו שובר לי את העצמות ובקושי יכולתי ללכת. לא היה לי תיאבון, ירדתי במשקל. החום, למזלי, לעבר אבל החולשה לא עזבה אותי. בנוסף לזה, יומיים לפני סיום הבידוד איבדתי את חושי הטעם והריח, שלא חזרו מאז. אני מוגדרת מחלימה ואני מרגישה יותר טוב מאיך שהרגשתי בחודשיים האחרונים אבל לעבודה לא חזרתי ואני מתקשה בדברים בסיסיים ביום יום כמו לטפל בתינוקת, לסחוב, ישנה עייפות שנופלת ומשתקת, חוסר יכולת פיזית להקים את עצמי, לפעול ולעשות. זה ככה כבר חצי שנה ומאז אני סוג של שבר כלי, גם בפן הנפשי, מבחורה פעילה שעובדת 300 שעות בחודש, אמא מתפקדת, לבחורה שלא מצליחה לעשות את הפעולות הכי פשוטות".

רופאת המשפחה הפנתה את דניאל למרפאת מחלימים בבלינסון, משם היא הופנתה לרופא אף אוזן גרון, לנוירולוג ולפיזיותרפיה לשיקום השרירים, כך יצא שלפני חודשיים דניאל הצטרפה לסקר שנערך כעת במכון לפיזיותרפיה.

 

 

"אנשים אומרים 'אני צעיר וזה לא יתפוס אותי' ולי זה קרה. אני רוצה שאנשים יבינו שזה לא עוזב גם חצי שנה אחרי שמחלימים" 

40 זה ה-80 החדש

הבדיקה הראשונה שהמחלימים עוברים היא מבחן שש הדקות במהלכו המטופל צריך ללכת במשך שש דקות את המרחק הגדול ביותר שהוא יכול לצעוד בטווח הזמן הזה, מה שאומר שחייבים ללכת מהר. "הדגש הוא על ללכת – אסור לרוץ", אומר רן ומרחיב: "הציונים שהמטופלים מקבלים הם על המרחק במטרים שהם הולכים והם מתוכננים פר אוכלוסיה לפי גיל ומין. אני יודע שלפי נורמות אדם בן 40 אמור ללכת 700 מ' בשש דקות, זו הנורמה, אני גם יודע כמה אנשים בני 80 אמורים לעשות כי יש את הנורמות. אותם משתתפי הסקר, שממוצע הגילים שלהם מבחינת סטטיסטיקה תיאורית היה חציון וממוצע של גיל 47, הלכו בממוצע ובחציון 450 מטר במקום 700 מטר. 450 מטר בשש דקות תואם לגיל 80-85 מבחינת היכולת של המבדק הזה שמעיד על כושר גופני בצורה זו או אחרת".

זה היה הממצא הראשון שגרם לפיזיותרפיסטים בבי"ח בלינסון להרים גבה, ומה שדרבן אותם להמשיך ולבדוק. החבר'ה אמנם בריאים, הבדיקות שהרופאים שלחו אותם אליהן תקינות, אך הם מתלוננים על כושר נמוך, ובצדק.

הבדיקה השניה שמבצעים למחלימים היא מבחן "לשבת ולקום" במשך שלושים שניות, מבחן זה בא לבדוק את כוח הרגליים ואת יכולת המאמץ העצים לזמן קצר. הממוצע באוכלוסיה לגילאי 30-50 הוא 30 קימות, זאת אומרת קימה לשניה. הממוצע והחציון של המחלימים שנבדקו היה 14 קימות, שזה תואם לגיל 80-85 של איש בריא. רן: "הבנו שיש פה משהו מוזר אבל התוצאה דומה למבחן של שש דקות הליכה – אלו שני מבחנים שבודקים יכולת גופנית או כושר גופני ושניהם היו נמוכים".

מבחן נוסף שעושים זה מבחן כוח אחיזה: לוחצים מכשיר שבודק כמה כוח מופעל בסגירת האגרוף, שזה מדד לכוח של הגפה העליונה. שם התוצאות היו תקינות לגמרי, הציונים שהציגו היו תואמי הגיל של הנבדקים. בנוסף, ענו הנבדקים על שני שאלונים. בשאלון הסובייקטיבי שבא לבחון איך אדם תופס את איכות החיים שלו, רוב הנבדקים נתנו ציונים נמוכים, מה שאומר שהמחלימים מרגישים שיש להם פגיעה באיכות החיים. שאלון נוסף ואחרון הוא על תסמינים ריאתיים שם הוציאו המחלימים ציון אמצע, הם לא היו חסרי סימפטומים נשימתיים אבל גם לא בעלי סימפטומטיים מצוינים.

רן: "הם לא הציגו ציונים שאנשים בריאים מציגים, וזה נתן לנו תמונה שאותם מחלימים שראינו שהם אנשים צעירים ועובדים, בגילאי 30-60, חלקם לא חזרו לעבודה, הציגו איכות חיים ירודה יותר ממה שהיית מצפה והציגו יכולת פיזית נמוכה יותר ממה שהיית מצפה. זה אומר שיש פה משהו, הבנו שיש פגיעה באיכות החיים וביכולת שלהם לתפקד".

"בן 40 אמור ללכת 700 מ' בשש דקות, זו הנורמה. מחלימי הקורונה הלכו בממוצע  450 מ' – כמו בני 80" 

להוריד רגל מהגז

בסקר משתתפים כחמישים אנשים שהמכנה המשותף היחיד ביניהם הוא שכולם מחלימי קורונה. מעבר לכך, כל אחד מתמודד עם תופעות שונות וסבל אחר ומכאן שלכל אחד צריך לתפור את החליפה הטיפולית שתתאים לו במדויק, כשהקו המנחה לטיפול בכל המחלימים הוא "GO SLOW" – הורדת עומסים ומתן מנוחות ארוכות יותר.

רן: "אני תופר את הטיפול המתאים אינדיבידואלית לכל מטופל. יש קווים מנחים כמו להקשיב יותר לגוף, התרגול הנשימתי שמכניסים להם כחלק מהרוטינה היומיומית. המנטרה או החשיבה של העבודה עם המחלימים זה שאנחנו מורידים רגל מהגז ועובדים לאט יותר, עדין יותר, 50 אחוז מהיכולת המקסימלית שאדם היה משיג עם הפסקות ארוכות יותר ומנוחות בין האימונים והקשבה לגוף.

"צריך להתייחס לזה ולא להתעלם, להבין שהקושי הוא לא רק באימון עצמו אלא תמיד, להסתכל על השפעת האימון גם יום-יומיים אחר כך ולהבין את זה כחלק מההסתכלות על העומסים. אם התאמנתי היום ומחר אני גמור כנראה שהעומס שלי היה גבוה ואני חייב להוריד עצימות, אבל אם היום עשיתי אימון והיה בסדר, ומחר-מחרתיים אני מרגיש טוב, אז אפשר להסיק שהאימון הזה טוב לגוף שלי, שעמד בעומס הזה ואני יכול לעשות את האימון כמה פעמים לפני שמעלים עומס.

"הנושא ששונה מדברים אחרים זה התרגול הנשימתי שאנחנו מנסים להכניס למחלימים, גם כדי ללמוד טכניקות הרגעה, לפעמים כשנכנסים לקוצר נשימה במאמץ כזה או אחר אז טכניקות להקלה על הנשימה וכן טכניקות לחיזוק שרירי נשימה, שאיפה ונשיפה שעושים טוב גם בקרב אוכלוסיות חולות ריאה. השיפור בא לידי ביטוי קלינית בשיפור במצב החולים האלה. בעצם לוקחים משהו שאנחנו מכירים מעולם החולי ומקבילים למשהו שאנחנו לא כל כך מכירים אבל מתנהג דומה. זה תרגול לא קל למחלימים אבל הם משתפרים בו עם הזמן ויש מגוון של תרגילים".

ויש גם אופטימיות זהירה: "אני בקשר עם המטופלים שלנו, מבקש שיעדכנו אותנו מה קורה. חלק מהמטופלים אני פוגש פעם בשבוע וחלק פעמיים בשבוע ואני תמיד מבקש לעדכן אותי אם היה משהו חריג. בתקופות הראשונות שמעתי מהם הרבה 'הייתי גמור' ובתקופה האחרונה אני שומע הרבה פחות את הדברים האלה. אני כן שומע 'היו לי כמה ימים רעים אבל עבר לי ואני בימים טובים', את הגלים האלה שדיברנו עליהם, וברושם שלי אני יכול להגיד שיש שיפור משמעותי. אנחנו מאד זהירים אבל מאד אופטימיים לחשיבה הסופית שכנראה בסוף יהיה בסדר כי התפקודים של המערכות החשובות – לב וריאה תקינות", משתף רן.

"ברושם שלי אני יכול להגיד שיש שיפור משמעותי. אנחנו מאד זהירים אבל מאד אופטימיים לחשיבה סופית שכנראה בסוף יהיה בסדר"

הקורונה לא עוזבת

כבר חודשיים שדניאל תחת מעקב, עדיין קשה לה והיא לא חזרה לעצמה, לדניאל שהכירה לפני שחלתה בקורונה, אבל היא בהחלט מתחילה לראות את האור בקצה המנהרה: "אני הרבה יותר פעילה, יש לי יותר כוחות, אני יכולה לעשות תרגילים ואפילו לחזור עליהם אחר כך, מה שלא היה לפני והאדרנלין גבוה כי מורגש פיזית שיפור, אבל כמה ימים אחר כך יכולה להיות נפילה מאד גדולה שלא קורית בגלל משהו מסויים. אבל, שיפור יש בהחלט והתמדה בזה. הפיזיותרפיה זה הדבר היחיד שקיבלתי מכל הרופאים שאני ממש מרגישה שעוזר להתקדמות שלי, שיש עתיד ואור בקצה המנהרה שאחזור למה שהייתי".

כשאני מסיימת את השיחה עם דניאל היא מבקשת להוסיף עוד משפט אחד, אליכם הקוראים שטרם התחסנו ואולי מתלבטים אם להתחסן, בעיקר בקרב הדור שלנו, בני ה-30 שחושבים שגם אם יחלו בקורונה יקבלו את זה בקלות: "אני נשמרתי ונדבקתי, מבלי להיכנס לשיחה של האם להתחסן או לא, אני רואה אנשים שאומרים 'אני צעיר וזה לא יתפוס אותי' ולי זה קרה. אני ממש רוצה שאנשים יבינו שזה פה וזה לא עוזב גם חצי שנה אחרי שמחלימים".