אם המצב הנוכחי הוא לא הכי-הכי
סערת הרגשות, המבוכה והדאגה שהשתלטו על רבים במדינה, לא פסחו גם עליי. כשאני יושב וכותב את הטור הזה מדי שבוע, הכל צף בעוצמה הכי חזקה שיש. כמה טוב הייתה החופשה המשפחתית בשבוע שעבר. זהו, חוזרים.
והכל בעיניים שלי, שכמובן לא מחייבות אף אחד חוץ מאותי. ראשית, ניגע בהפגנות. להערכתי, בהיבט הלכידות החברה הישראלית, הגרוע יותר עוד לפנינו. הקרע בעם רק יעמיק ויתרחב. ראיתי בטלוויזיה את ההפגנות ביום ראשון, ואח"כ ביום שני. רבבות (ובחלק מהמקומות יותר) בכיכרות. הזעם ניכר. ציבור הומוגני 99%. אפס או קצת יותר, כיפות. תגידו – הכל פוליטיקה. נכון (משני הצדדים).
עזבו אותי רגע מהסיבות. עובדות. זה המצב. ולא רואה סיבה/סיכוי שזה ישתנה בקרוב. אולי להיפך, רק יחמיר. אני מסכים שאף שהכותרת של ההפגנות ההמוניות היא להחזיר את השבויים עכשיו, בתכל'ס אנשי 'רק לא ביבי' השתלטו על ההפגנות והפכו אותן ל'ביבי, עוף הביתה'. אני, כמו רבים במדינה, חצוי ומבולבל, מתקשה להחליט. אני רוצה את החטופים כאן, מייד ועכשיו, בכל מחיר. מצאתי עצמי משתתף בשלוש עצרות של המשפחות בכיכר החטופים בתל אביב. חטופים, נטו. באחת מהן התחילו לצעוק נגד ביבי. עזבתי. כאבא וכסבא אני מבין לנפש המשפחות, זאת מעבר לאתוס היהודי והלאומי של מצוות פדיון שבויים וההבטחה לכל חייל כי בכל מקרה ובכל מחיר הוא יוחזר הביתה – על שתיים או בארון. שיוחזרו עתה בכל מחיר? ומה אם החששות שאם נחזיר את פילדלפי מאות נוספים משלנו, חיילים ואזרחים, ייהרגו, יירצחו – נכונים?! אין לי הכלים להכריע. הבעיה: אני לא בטוח שלמישהו יש. אלא שאני כאזרח פשוט יכול להישאר עם השאלות וללא תשובות, בתיק"ו, אבל מנהיגים צריכים וחייבים להחליט. אלה הם כללי המשחק. זה מה יש. אפשר לסמוך עליהם? הניסיון של השנה האחרונה הוכיח שלא, ממש לא. אז מה עושים?
וביבי? לטעמי, מזמן היה צריך ללכת הביתה. אבל רגע. עכשיו, בעיצומה של מלחמה? הוא, וכל המטכ"ל, ראשי השב"כ והמוסד? מי ייקח את המושכות? (בחלומי חשבתי על מנהיגים כמו גדי איזנקוט, דדי שמחי, חיים ילון, איתמר איתם, והתעוררתי מזיע).
ועוד. ביידן נשמע השבוע מאשים את נתניהו שהוא לא פועל די כדי לקדם את עסקת החטופים. אם נתייחס ברצינות לדבריו של נתניהו במסיבת העיתונאים שקיים השבוע, סינוואר וביידן יכולים לשכוח מזה שישראל תפנה את ציר פילדלפי. המסקנה הלוגית הפשוטה: הלכה עסקת החטופים. בטוח? לא. ראשית, כי ממשיכים המגעים החשאיים בעניין, לא את הכל מספרים לנו. גם ביבי מבין כי כל יום שעובר עלול להיות יומו האחרון של עוד חטוף שלנו שבידי חמאס בעזה. גם אני, שלא בדיוק מחזיק מנתניהו, לא מצליח להתחבר לטענה שלנתניהו לא אכפת מהחטופים. אני בטוח שאכפת לו, אלא שהוא סבור שבדרך שלו יצליח להשיג יותר (גם למדינה, לא רק להישרדותו); שנית, גם לסינוואר יש מה להפסיד. כי אם אין עסקה, הלחץ הצבאי של צה"ל על עזה יחזור ולהרבה שנים. ובנוסף, לך תדע. אולי הגברת הלחץ הפנימי על נתניהו (הפגנות ולחץ פוליטי שדרעי מקדם להכנסת גורמים ציוניים לקואליציה כנגד הוצאת בן גביר ומפלגתו) תביא אותו לשנות את החלטתו.
אבל כל זה בעיניים שלי. רק הקדמה למה שעלול להתרחש כאן אם יימשך חוסר האמון בין נתניהו לביידן, כל עוד האחרון עדיין מכהן כנשיא ארה"ב. עפ"י פרסומים, ביידן וממשלו הולכים להניח על השולחן הצעה לעסקת חטופים חדשה, שלדעתם אמורה גם לשים קץ לסכסוך פה עם הפלשתינים (אוי, כמה נאיביים הם). להזכיר, להם (להבדיל מאיתנו) יש בחירות בינואר הקרוב, וזה מה שהכי חשוב לביידן ולממשל שם. אנחנו מעניינים אותם הרבה פחות, עם כל האהבה והאינטרסים המשותפים. עפ"י הפרסומים, הם הולכים להניח פה הצעה עם מדבקה גדולה בעמוד הראשון, שתרגומה הוא: "קחו או עזבו. אם תעזבו, ניפגש בהמשך. אנחנו לוקחים הפסקה". על כל המשמעויות שבכך. בתרגום לעברית: כל המשחתות, המטוסים, כל הצי האמריקני שנשאר פה כבר כמה שבועות טובים כדי לאיים על איראן, חלק גדול מ-40 אלף החיילים האמריקני שבאזור – הכל חוזר לבסיסו הקבוע. תסתדרו. ניפגש אחרי הבחירות. אני זוכר שמישהו חשוב בממשלה אמר לפני כמה חודשים, בהתנשאות אופיינית לו: "אז נילחם בציפורניים". אני לא בטוח שזה יספיק מול חיזבאללה, איראן, חמאס והמחבלים פה באיו"ש יחד.
בשיחות שקיימתי בימים האחרונים לא פגשתי הרבה פנים שמחות, אופטימיות. רבים מודאגים. שש גופות החטופים שהוחזרו, ובעיקר העובדה המצערת שהחטופים הללו נרצחו בידי המחבלים זמן קצר לפני שחיילינו הגיעו אליהם, הוסיפו דכדוך על זה הקיים. הידיעה כי למחבלים ברפיח ניתנה הנחיה לרצוח את החטופים שעליהם הם שומרים ברגע שהבינו שחיילים קרובים למקום המחבוא של החטופים – העמיסה דאגה עצומה, ובצה"ל חייבים למצוא דרכים יצירתיות במאמץ להגיע לחטופים בעודם חיים.
ואי אפשר בלי כמה מילים על מסיבת העיתונאים שקיים נתניהו. ראשית, ניכר היה שהוא חוזר לעצמו. זה כבר לא היה אותו ביבי חסר ביטחון, מבולבל כפי שהיה נראה בהופעותיו בתקשורת בחודשים הראשונים של המלחמה. האמת? שמחתי. לא כי אני מת עליו או סומך עליו. אלא כי הוא (עדיין?) ראש הממשלה שלכם ושלי. כל האחריות מוטלת עליו, ולכן עדיף שיהיה במיטבו. באשר לדברים שאמר: קטונתי מלהתווכח על פילדלפי וכדומה. חסרה לי התייחסות רצינית שלו לנושא החטופים: איך נבטיח את הישרדותם עד שישובו הביתה (אני מניח שהוא מבין היטב מה עלולה להיות המשמעות החברתית במדינה אם לא ישובו חיים בגלל שעסקה לא תצא אל הפועל)? לא שמעתי התייחסות רצינית למשבר המתחולל מול האמריקנים (אולי הוא בונה על ניצחון טראמפ?), וכיצד נתמודד מול שבע זירות הלחימה בלי ההשתתפות המשמעותית של הדוד סם? גם לא שמעתי פתרון או הצעה לפתרון לרבבות העקורים מבתיהם בצפון המדינה, וכן – לא שמעתי או לא הבנתי מהו הפתרון האסטרטגי שלו לרצועת עזה, כמו גם למצב המלחמתי המתהווה בגזרת איו"ש. לביבי הפתרונים? ואז, שוב שקעתי בחלום וחשבתי על האופציות: איזנקוט? שמחי? די, שיבוא כבר המשיח.
גילוי נאות: כבר מזמן אני בעד שנתניהו יפנה את כיסא ראש הממשלה. אין לי בעיה שמישהו שפוי בליכוד יחליף אותו (לא אמסלם, קרעי, ואטורי או גוטליב, לדוגמה). אדלשטיין, למשל, "עובר" אצלי. כל כך נגמר לי מנתניהו, שאין לי בעיה עם זה שאפילו איווט ליברמן או להבדיל בני גנץ יחליף אותו. המקור כל כך גרוע כיום לטעמי (בעבר הוא התאים לתפקיד וביצע אותו מצוין), כך שניתן למצוא לו מחליף גרוע פחות, בליכוד ולא רק שם. אבל עד שיעזוב, ובדרך דמוקרטית בלבד, הוא ראש הממשלה שלי, ואתפלל לבריאותו ול"ושלח אורך ואמיתך לראשיה שריה ויועציה".
במסיבת העיתונאים היה ניכר שזה לא אותו ביבי חסר ביטחון, כפי שהיה נראה בהופעותיו בתקשורת בחודשים הראשונים של המלחמה. האמת? שמחתי, כי כל האחריות מוטלת עליו, ולכן עדיף שיהיה במיטבו
ראש בראש
סופי! לא תאמינו, אבל לאחר דחיות חוזרות ונשנות, ועדת הבחירות לרבנות הראשית קבעה את יום הבחירות לכ"ו באלול (השנה) במלון רמדה בירושלים. בינתיים, במגזר 'הסרוג' מבוכה ומבולקה. המריבות הפנימיות חוגגות, ובמקביל גדלים הסיכויים ששוב ראשות הרבנות הראשית תיפול כפרי בשל לידיים חרדיות. נכון לעכשיו, הן הרב מאיר כהנא, שבזמנו קיבל את אמון ועדת הרבנים בראשות הרב אריאל (שאח"כ ביטלה המלצתה והרימה ידיים נוכח לחצים אדירים), הן הרב אליעזר איגרא, לשעבר רבה של כפר מימון, אב"ד ביה"ד הגדול וחבר מועצת הרבנות הראשית, והן הרב מיכה הלוי, רבה של פ"ת – מתמודדים על הטיקט האשכנזי (שלושתם נתפסים כדתי-לאומי), כמו גם הרב קלמן בר, רבה של נתניה והרב משה חיים לאו, גם הוא מנתניה – שככל הנראה זוכים יותר לתמיכה חרדית. ובינתיים, השבוע, עם הודעתו הרשמית של הרב מיכה הלוי על התמודדותו, יצאו מספר עיתונאים דתיים מובילים נגד מועמדותו, מכיוון שהוא (כמו גם הרב איגרא) התחייבו בזמנו לוועדת הרבנים שיכבדו את החלטתה. וכזכור, זו בחרה ברב כהנא.
כך כתב עמית סגל: "מצביע דתי לאומי שמכבד את עצמו לא יתמוך בבחירות ברב ששיקר קבל עם ועולם. עדיף להפסיד בכבוד מלנצח בביזיון"; עקיבא נוביק צירף את כתב ההתחייבות האמור שעליו חתמו המועמדים, בהם הרב מיכה הלוי, וכתב: "הרב מיכה הלוי חתם על הדף הזה לפני שנה וחצי. היום הוא הודיע שלמילה שלו אין ערך, והוא בכל זאת יתמודד. אדם שמשקר כדי להיות רב ראשי, זה באמת חידוש עצום"; העיתונאי אלישיב רייכנר כתב, בין השאר: "…בהודעה הרשמית של הרב הלוי (על התמודדותו) אין שום התייחסות להפרת ההתחייבות שלו שלא להתמודד. איך רב, שמן הסתם מדבר בדרשותיו גם על יושר ועל אמינות, מסוגל להפר כך את התחייבותו? איך רבנים שיוצאים נגד מנהיגי ציבור שמפירים התחייבויות, שותקים מול הפרת ההתחייבות הזאת? לאן הלכה היושרה ולאן הלכה הבושה? ולמי שקשה לו לקרוא ביקורת על רבנים, רק אזכיר את ההלכה המפורשת: 'במקום שיש חילול ה' – אין חולקים כבוד לרב'".
ואם מי מכם תוהה (כמוני), הרי גם הרב איגרא חתם בזמנו על מכתב ההתחייבות? כיצד לא מכסחים אותו (בינתיים)? להבנתי, יכולות להיות שתי סיבות: האחת – אף שברור שהוא מתמודד, מי שהוציא השבוע הודעה רשמית זה הרב מיכה לוי, ולכן הוא זה שחטף; השנייה – כל מי שקצת בעניינים, הרבנים חברי הוועדה וסביבתם יודעים שמקורבי הרב מיכה הלוי החלו לעבוד בעניין ממש בסמוך להחלטת הוועדה שבחרה ברב כהנא, עוד הרבה לפני שהיא ביטלה את החלטתה. בעוד הרב איגרא קיבל (אולי בצער) את החלטת הוועדה שבחרה ברב כהנא, אך כיבד. לדברי מקורביו, שנה שלמה הרב איגרא ראה ושמע (כמו שראו ושמעו חברי הוועדה עצמם, הרבנים) את פעילותם מאחורי הקלעים של מקורבי הרב מיכה הלוי לשנות את ההחלטה, ולא עשה דבר, עד שפנה לגורם בכיר בוועדה וביקשו לפעול: או לאשר מחדש את הבחירה ברב כהנא, או לבטל את הבחירה ו/או לבחור במועמד חדש, והתחייב לכבד את ההחלטה. אך הוועדה בחרה לבטל – וזהו. רק אז הודיע כי יתמודד.
אז הבאנו את עקיבא נוביק, את עמית סגל ואת שיבי רייכנר. תשאלו – נו, ומה אתה אומר? תשובתי: מי אני שאכניס עצמי בין הרים כאלה? אסתפק בזה שהבאתי דברים בשמם, ואולי בכך תהא תרומתי בגדר: "המביא דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם".
