יעקב ספוקויני"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ … וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר…". מסביר 'העמק דבר', "בפרשה הקודמת למדנו שני אופני מלחמות: א' – ב'מלחמת תנופה' שיוצאים במחנה מול מחנה ובזה כתוב "כִי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗ךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ "וגו'. ב' – כשצרים על עיר ובזה כתוב "כִּֽי תָצ֣וּר" אֶל עִיר֩ וגו'. ומדכתיב כאן "כי תצא" למלחמה, מבואר דמיירי באופן הראשון". רק במלחמה מהסוג הראשון שייך נושא יפת תואר, כי לכל סוג של מלחמה יש כללים אחרים.
בשתי הפרשיות מופיעים כמה כללי מלחמה שהתקבלו בין האומות, כמו: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". ואם תסרב, אז תלחם נגדה. המצווה הזו הולידה את הכלל המופיע בחוקת ארה"ב ובעוד מדינות, להכריז על מלחמה בטרם קרב, כדי לתת סיכוי לשלום. כך גם הכלל המופיע לגבי כריתת עצים: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר … לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה …". גם היחס לשבויים ובמיוחד שבויות המופיע בפרשתנו, נתקבל אצל עמי יוון ורומי בעת העתיקה.
ההתפתחות החשובה ביותר בתולדות המשפט הבינ"ל אודות כללי מלחמה ושלום התרחשה לאחר "שלום וסטפליה" [1648]. המשפטן ההולנדי גרוטיוס כתב ספר בנושא, והכללים שבו אומצו בידי רוב האומות. כך למשל, עד לימיו היה עיקרון מקובל של "ים סגור", כלומר, כל הימים המצויים בכדור הארץ שייכים לריבונות מסוימת. לא רק החופים שייכים למדינה הגובלת בים, אלא גם הים כולו שייך למי ששולט בו. הדוגמה הבולטת לכך הייתה פורטוגל, מדינתם של מגלי הארצות, שאמצה לעצמה את האוקיינוסים בזכות אותן תגליות. גישה זו גרמה למלחמות ולחיכוכים רבים. גרוטיוס יצא נגד העיקרון הזה ויצר עיקרון מִנְהַגִי של "ים פתוח" – ים ששום מדינה איננה שוכנת לחופיו, יוגדר מעתה כים פתוח. ים, שאיננו נמצא בשליטה של שום מדינה. לעומת זאת, לגבי החופים נקבעו כללים הקובעים 'מים טריטוריאליים' = מים השייכים למדינה השוכנת לחופו של הים ו"מים כלכליים" – מים שבהם יש למדינה עדיפות לחפש בהם משאבי טבע כמו נפט וגז. הכללים הללו עוגנו ב"אמנת הים" – סדרת חוקים בינלאומיים שהוסכמו בידי אומות העולם בשנות ה-60 של המאה העשרים.
אחד מדיני המלחמה הקשורים לים, שאקטואלי גם למלחמה שלנו, נולד בעקבות התרחשות מסוימת הקשורה לאונייה 'אלבמה'. היה זה בעת מלחמת האזרחים בארה"ב [1861 – 1865]. מדינות הדרום ['הקונפדרציה'] רכשו אוניות במספנות אנגליות. בריטניה הייתה באופן רשמי ניטרלית. על פי המשפט הבינ"ל, מדינה ניטרלית איננה רשאית לסייע צבאית למדינות הלוחמות. אמנם האוניות שהוזמנו היו אוניות סוחר, אך נבנו כך שניתן להתקין עליהן תותחים. ואכן, בדרך אל היעד, עצרו באיים האזוריים שבאוקיינוס האטלנטי ושם התקינו עליהן תותחים. בלטה האונייה 'אלבמה', שהצטיינה בקרבות מול כוחות הצפון. שגריר ארה"ב בלונדון, שייצג את מדינות הצפון, התלונן על הפרת החוק הבינ"ל. האנגלים היתממו והשיבו כי 'אלבמה' יצאה מבריטניה ללא תותחים ואין להם שליטה על הנעשה באונייה אחרי שיצאה משטחם. לאחר ניצחון מדינות הצפון, תבעה ארה"ב פיצויים מבריטניה על הפרת החוק הזו. האמריקאים טענו כי הבריטים ידעו היטב שאוניות הסוחר הללו עלולות להפוך לספינות קרב. הבוררים המוסכמים פסקו שהבריטים חייבים לשלם פיצויים על הנזק שגרמה האונייה לכוחות הצפון.
בעקבות פסק הדין הזה נחתם הסכם בין בריטניה לארה"ב [1871] בו נכתב כי בעת מלחמה, על מדינה ניטרלית להימנע מבניית אוניות שעלולות להפוך לאוניות מלחמה. בנוסף, קבעו שאין לאפשר למדינה במצב מלחמה להשתמש בנמלים של מדינה ניטרלית. הסכם זה אומץ בידי מדינות נוספות. למרבה הצער, מדינות הסתמכו על סעיף זה השנה, כשאסרו על אוניות אמריקאיות שנשאו נשק עבור ישראל לעגון בנמליהן. בע"ה, עוד יגיע היום, שמדינות אלה יזדקקו לגז הישראלי ויזמינו אוניות ישראליות לעגון בתחומן.
Yaakovspok1@gmail.com.
