חשיבות הצדקה

"….נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ…"

בדרך כלל אנו נוהגים להתבונן על מצוות צדקה כמצווה חברתית, תפארת המצוות שבין אדם לחברו. ייחודה של המצווה הוא בהיותה ביטוי לסולידאריות, לדאגה לאחר.

כך מתאר הרמב"ם את מציאות החיים בעם היהודי: "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו, והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת" (מתנות עניים, ט).

זאת ועוד, מעבר לחובה האישית, שיש בכוחה לסייע לפרט הזקוק לעזרה, הגדרת המצווה התייחסה גם ללאום, לדאגה הציבורית הכוללת לצרכי העני: "כי יהיה בך אביון" יכול להיאמר רק לציבור. שהרי א"א לומר ליחיד כי יהיה בך אביון… וחובת הדאגה לעניים חלה על הציבור ועל היחיד כאחר, והיא תלויה בשניהם. ספק אם יש עוד מצוה הדורשת פעילות בו זמנית מתמדת של הציבור וגם של היחיד כמצווה זו של דאגה לעניים" (רש"ר הירש).

הרב קוק מבאר את תפקידו של העוני בעולם, "העניות היא גם כן אחת מתשמישי העולם הדרושה מאוד לכלל אדם" ותפקידה "הוא משפט הצדק" (עין אי"ה). עד כאן, ראינו את מקומה של מצוות הצדקה, שתכליתה דאגה לזולת, העמקת הצדק החברתי והענקת שוויון הזדמנויות לאנשים רבים ככל האפשר. כאמור, זוהי חובה פרטית, אבל גם חובה ציבורית המציבה את הקופה היישובית כאחד המוסדות החשובים בקהילה היהודית לדורותיה.

פרשת השבוע מתארת את מצוות צדקה באור יקרות:

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:

כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ".

עיון בדברי הנתיבות שלום, מציע הבנה אחרת אודות מהותה של מצוות הצדקה:

"וכל זה מאיר לנו באור חדש כל ענינה של מצות צדקה, ששורש מצות צדקה הוא אמונה, כדאיתא באבות (פ"ג) רבי אליעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו… וזה ענינה של מצות צדקה, שאומנם שורש כל המצות הוא אמונה כמו שנאמר (תהלים קיט) 'כל מצותיך אמונה', אך יש מצוות מיוחדות בהן כל מהות המצוה היא אמונה… ולכן שקולה היא כנגד כל המצוות…

… ולכן במצוה זו נאמר 'ואל ירע לבבך בתתך לו' כי זהו עיקר המצווה, ולא רק ענין של כונה טהורה כמו שאר המצוות… כי אם ירע לבבך בתתך לו שעושה זאת בלב כבד הרי זה פגם באמונה וסתירה לכל מהותה של מצות צדקה שהיא האמונה שתן לו משלו שאתה ושלך שלו וכאילו לא קיים כלל את המצווה".

אדם נוטה לצבור רכוש, לשמור למחר. הוא לא יודע מה יהיה המצב הכלכלי בעוד חודש, בעוד שנה.  באחרונה התפרסם שאחוז התרומות בקרב 400 המגה– עשירים בישראל נמוך ביותר. זו תופעה המבטאת חוסר אמונה. אדם מאמין נותן צדקה כי הוא יודע "שאתה ושלך– שלו". הוא לרגע לא חושב שעליו להיות כעכבר השוכב על דינריו.

מצוות צדקה היא ביטוי נעלה, מבחן אנושי ייחודי למצוות האמונה. לכן, גם עני חייב בצדקה. מעשה הצדקה שלו הוא הצהרת אמונה נוקבת: "שאתה ושלך– שלו". (ראה תשע"ח)