הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)"איך היה, נהניתם?", כולם שואלים את אשתי ואותי לאחר שחזרנו מימי החופש הספורים שהצלחנו לקחת בין מאורעות התקופה, העבודה והלימודים, המשפחה המורחבת ועבודות הבית, ובחרנו לבלות אותם יחד עם הילדים הרחק מהבית, באחד מבתי המלון בארץ.
"כן, מאד, זה היה נצרך", אני משיב. "אתם יודעים, צריך לרענן את הכוחות בתוך כל הקושי והטירוף בהם אנו חיים. צריך לנוח קצת כדי שלא נישחק בשגרת היום-יום, כדי שיהיה כוח להמשיך בשיא המרץ, כדי…" ואני משתתק. רגע, אני חושב לעצמי, מדוע אני צריך למצוא הצדקה לחופשה הקצרצרה שלקחתי? מדוע אני נשמע כמתנצל על מעט ימי המנוחה, שנמהלו קצת (או הרבה) בבטלה על חוף הים, ברביצה בחדר הממוזג במלון ובתנועה דו-סטרית בין הבריכה לחדר האוכל? מדוע שלא אומר "כן, היה נפלא, הנופש היה פשוט תענוג וחבל שהוא נגמר".
חבל שהוא נגמר? אני גוער מיד בעצמי, מה פתאום חבל שנגמר? איזו משמעות יש לחיים אם את כל זמננו נבלה בנופש?! הנופש צריך להיות מדוד, מחושב ובעיקר קצוב, שיספיק לרענן אותנו אך מצד שני שלא יכניס לנו דמיונות של תענוגות מפוקפקים, אני ממשיך ומטיף. היה שמח בו, אך גם שמח שהוא תם.
ותענוג?! אני מהרהר, מי בכלל מרשה לעצמו לדבר במילים שכאלו? את המילה הזו אני מכיר רק מהקשרים של חטאים, תאוות ועוונות. ומה לאדם דתי בדיבורים על תענוגות?
"אתה רואה איך כבר הנופש קלקל אותך?", אני מגחך לעצמי ופונה מיד למחשב, להמשיך ובעיקר להשלים את העבודה הרבה שהצטברה לי במשך מעט ימי החופש…
אבל המחשבות ובעיקר ההרגשות לא נותנות לי מנוח. למרות הכל, באמת נהניתי. לא חשבתי בכל רגע נתון על ריענון כוחות ולא התבוננתי בכל עת כדי לקצוב את זמן ההנאה שלי – פשוט נהניתי כי נהניתי. אז מה המשמעות של התענוגות הללו? החוטא נהייתי? אולי השנה אצטרך לאמץ את מנהגי הספרדים ולומר סליחות לאורך כל חודש אלול? אולי באמת אי אפשר להגיע לימי הדין בלא שנכפר קודם על התענוגים והבילויים של ימי אוגוסט?
אבל מצד שני אינני חוטא. חוויותיי ותענוגותיי לא היו חלק בלתי נפרד מחווייתי הדתית. נכון, לא אמרתי על כל חזיון יפה "מה רבו מעשיך ה'" אבל בהחלט הרוגע והשלווה שניסכו בי במהלך החופשה היו מבחינתי "מעין עולם הבא". לא הרגשתי טעם חטא בדבר.
ואני ממשיך ונזכר בדברי התורה שהבטיחה לנו בייעודיה שלווה ורוגע, מנוחה מכל עמל, פריחה ושגשוג בארץ הטובה, זבת החלב והדבש, אשר נתן ה' לנו – והכל גשמי. אני רואה שהיא לא הציגה זאת ככלי וכאמצעי לעבודת ה' נוספת או כתענוג רוחני. התורה מציגה בפשטות את העונג הגשמי כשכר, וכתוצאה של מעשי המצוות. וככזה תכליתו היא רק בעצמו. אין מטרתו של התענוג אלא בהיותו מקור לעונג.
ואני פותח את התלמודים וקורא על הימים הטובים שצריכים לנהוג בהם "חציו לה' וחציו לכם", על השבתות שיש להתענג בהן בשלוש סעודות ובכל טוב, ואני תמה לעצמי, ומדוע שחופשתי גם היא לא תהיה חלק ממערך התענוגות הללו? מדוע שהחופשה לא תהיה 'מעין עולם הבא' שמזכיר לי באמת להיכן אנו חותרים, ומה בסופו של דבר התכלית שלנו?
אם א-לוהים הוא מקור הטּוב כולו, אז כל התענוגות שאנו חווים ביום יום הם ביטוי שלו. מדוע שנוציא אותו משם? במקום להתבונן במציאות כפי שהיא ולהודות בטּובה אנו מדחיקים אותה אל עבר זמנים בלתי ידועים ורחוקים, אל תקופות שלא מן העולם הזה. הגיעה העת בה נודה במה שאנו חשים כל הזמן, שבטּוב הא-לוהי ניתן לחוש כאן ועכשיו: בפרח הפורח, בחיי השלווה והרוגע, בטכנולוגיה המפותחת, וכן, גם ביכולת שלנו לצאת לחופשה, לנוח ולהתענג.
אז איך היה בחופשה?, אני מחייך לעצמי, היה פשוט תענוג.
