הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשת כי תבוא נקראת בשבת השנייה שלפני ראש השנה, כיוון שמופיעות בה הברכות והקללות ואין רוצים לסיים את השנה בדבר רע. עם סיומו של נאום המצוות – נסגר המעגל, נכרתת ברית בין עם ישראל לד' על קיום המצוות הנזכרות בספר דברים, המורות כיצד עליהם להתנהג בבואם לארץ ובעת ישיבתם עליה.
הציווי על קיום מעמד הברית מופיע בשני מקומות, בפרשת ראה, שם מתואר המעמד שיתרחש בהר גריזים והר עיבל – השבטים יתחלקו לשתי קבוצות העומדות על שני ההרים, את הברכה יתנו על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל (דב' כ"ז, י"א-י"ג), שם תוכרז מארה על ראשו של המבצע מעשים שונים, והעם עונים "אָמֵן" (שם, ט"ו-כ"ו). החלק השני של הברית מופיע לאחר פירוט המצוות, לאחר מכן ניתן טקסט ארוך המתאר את הברכות והקללות (פר' כ"ח). מעמד הר גריזים והר עיבל אירע סמוך לכניסת ישראל לארץ בתקופת ההתנחלות. בסוף המעמד קראו את הברכות והקללות הכתובות בפרשת 'כי תבוא' על ידי יהושע בן נון. ייחודה של ברית זאת בכך שהציווי משותף למשה והזקנים, "וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר…".
מה ראה משה לשתף את הזקנים בציווי על הקמת האבנים? האבן עזרא אומר כי הזקנים סייעו למשה והקלו עליו במשימות שונות.
הרמב"ן כותב, "והזקנים ירימו קולם לאמור לעם שמעו והאזינו ועשו". כלומר, משה חשב ששיתוף הזקנים יביא לכך שהעם יקשיב אליהם ביתר תשומת לב.
ספורנו מבאר שכיוון שמשה ידע שהוא לא יהיה עם העם בעברם את הירדן, לכן הוא רצה להסתמך על הזקנים שידאגו לביצוע הציווי. משה ראה את הזקנים כמי שיצטרכו בבוא היום לדאוג לביצוע המצווה בלעדיו.
הנרי מילר אמר, "שום אדם אינו חכם דיו או דגול דיו על מנת שיוכל להנהיגנו. היחיד שיוכל להנהיגנו הוא זה שיחזיר לנו את האמונה בכוחנו להנהיג את עצמנו". בתוספתא מובאת מחלוקת על מיקום המנהיגים בעת שיהושע קיים זאת הלכה למעשה. על פי חכמים, שבטי ישראל עמדו על ההרים והכוהנים, הלויים, והארון למרגלות ההרים, בתווך בין "הקללה" ו"הברכה". ר"א בן יעקב ורבִּי מציגים מטפורה הפוכה – הראויים שבמנהיגים נצבים דווקא למרגלות ההרים, בעמק הצר בין הר הקללה והר הברכה. המנהיגים הראויים עומדים כלשון המאזניים בין ההרים.
לפנינו שיעור חשוב בהלכות הנהגה; על המנהיגים לחוש בגופם ובנפשם שאורח חייהם והחלטותיהם יכולים להטות את הכף בין לברכה ובין לקללה לעם כולו, עליהם לחיות את השטח, לראות את העם מקרוב, ולא מעל ראשי ההרים. מנהיגים ראויים אינם מורמים מעם, ועם כל זה האחריות חלה על כל אזרח ואזרח בישראל "ואמר כל העם אמן".
הגמרא מציינת, "כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות". הרב שלמה אייגר מסביר זאת במושגים של מערכות יחסים בין אדם לחברו. העובדה שלכל אדם יש תווי פנים שונים ומיוחדים, לא מפריעה לי בכלל. למעשה, אני דווקא שמח שהמציאות היא כזו, משום שכך אני מסוגל לשמר את הייחודיות שלי בעולם! והרי כך צריך להיות הדבר, גם כאשר אני מתייחס לדעות האישיות שלי, אל מול שלל הדעות השונות והמגוונות שאני שומע מכל אדם סביבי. בארץ ישראל – שהיא המקום בו נושא האחדות הוא חיוני ביותר – אנו חייבים לגלות שהדבר שמאחד אותנו, גדול הרבה יותר מהמפלג.
הרב קוק בבארו את ברכת 'חכם הרזים', הנאמרת כשרואים אוכלוסייה גדולה של בני אדם מבאר, "ככל שנעמיק להתבונן במבנה האופי הפרטי של בני האדם, נתפלא יותר ויותר על השוני הרב הקיים בין ביניהם. שוני זה, מגזרת החכמה העליונה הוא בא. אילו היו כל בני האדם שווים זה לזה ברוחם, לא היה כל אדם וכל חוג מושך לכיוונו….ומתוך כך היה העולם נחסר דעות, כיוונים ורעיונות שונים ומפרים" (עין איה, ברכות נ"ח ע"א).
הרב סולוביצ'יק כותב "היחידים השייכים לקהילה משלימים אלו את אלו. בכל אדם יש משהו מיוחד במינו, נדיר, שאינו ידוע לאחרים, לכל יחיד יש משהו מיוחד לומר, צבע מיוחד להוסיף לקשת הצבעים הקהילתית. לפיכך, כאשר מצטרף האדם הבודד לקהילה, הוא מוסיף ממד חדש למודעות הקהילה. הוא תורם משהו ששום אדם אחר לא יכול לתרום. הוא מעשיר את הקהילה. אין לו תחליף. היהדות מאז ומתמיד ראתה את היחיד כאילו הוא עולם קטן… בשל אותה מיוחדות, מתכנסים בני האדם היחידים ביחד, משלימים אלו את אלו, ומשיגים אחדות" (הקהילה, בתוך, דברי הגות והערכה).
האר"י הקדוש ייסד מנהג שכל אדם יקבל על עצמו לפני תפילת שחרית לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי" (ר' חיים ויטאל, הקדמת האר"י הקדוש ל"שער הכוונות").
