שיעור באחדות: בתי הספר שבהם לומדים ילדים דתיים ושאינם דתיים מצליחים לגשר על הפערים בינינו

בזמן שבכירים במוסדות השלטון מפזרים סיסמאות על חשיבות האחדות, יש מי שמיישמים זאת בפועל: בתי ספר שבהם לומדים ילדים מבתים דתיים לצד ילדים מבתים שאינם דתיים בהגדרה ה'מקובלת'. הורים לילדים במוסדות חינוך כאלה, מספרים איך אפשר להתפלל בלי לדפדף בסידור, כיצד יוצאים לטיול קהילתי גם בשבת, ואיך גוברים על הפערים – שבכל זאת צצים מדי פעם.

"חשוב לי שהילדים שלי יכירו את התפילה ויתחברו אליה ברמה הרגשית, שיכירו את פרשת השבוע ואת אמרות חז"ל, שהזהות שלהם תהיה חזקה. ומנגד – לאפשר להם גם לשאול שאלות ולתהות, לאפשר להם לחשוב על מי הם ומה הם", כך אומרת עדי קרספי (39), כשהיא מנסה להסביר למה בחרה, ולמעשה בוחרת מדי יום, לשלוח את הבת שלה שקד לבית ספר "המשותף תל אביב-יפו".

בין מלחמה למחאה, בשסע שהחברה הישראלית כבר כמעט התרגלה אליו, נבנים ומתוחזקים גשרים רבים על פני מים סוערים. שנת הלימודים, שנפתחה אך לפני שבועות ספורים, מאפשרת לראות, דווקא במקומות שמכילים הכי הרבה פערים, את היכולת למצוא את המשותף והמאחד.

מחנך חילוני לצד מחנכת חרדייה

עדי דתייה ובעלה דתי לשעבר, ומבחינתם לא הייתה בחירה טובה מזו עבור בתם שקד, שלפני שנה עלתה לכיתה א', וכעת מתחילה את שנתה השנייה בבית הספר. "זה משהו מאוד ישראלי ובריא מבחינתי לחברה הישראלית, והלוואי שהוא היה נפוץ הרבה יותר", אומרת עדי. "לצערי, במקומות אחרים צועקים 'הדתה' על משהו שהוא הזהות הכי בסיסית שלנו כיהודים, ומנגד לפעמים יש איזו תחושה שמנסים להכניס ערכים מסוימים לתוך הזהות היהודית כאינטגרליים לזהות הזו, שלאו דווקא מחייב שהם יהיו שם".

בתפר הזה הם מוצאים את עצמם. דווקא שם הם לא צריכים להגדיר את עצמם או לשבת על איזו משבצת דתית. "אני אוהבת את הזרימה ואת החוסר דיכוטומיות בהקשר הזה. זה מאפשר לי את התנועה שלי וגם את התנועה של הילדים שלי, בלי שאני צריכה לתת דין וחשבון כלשהו".

"בית הספר מעודד את התלמידים ליצור תפילה אישית, יחד עם הכרת התפילה המסורתית, המקובלת", היא מספרת. "ולי זה כיף. מי שלא רוצה להתפלל, צריך לכבד את רצונו. להוציא את הסידור ולשים אותו לפני התלמיד. הוא יכול לבחור להגיד את המילים והוא יכול לבחור שלא, אבל אף אחד לא יגיד לו שהוא לא מרגיש את התפילה שיוצאת לו, ובעיניי זה מדהים. גם אם הבת שלי עכשיו לא תרצה להתפלל, ותרגיש איזשהו כעס על הקב"ה, אז הייתי רוצה לאפשר לה את זה ושהיא תאפשר את זה לעצמה. אבל אני גם רוצה שהתפילה תהיה שגורה בפיה, שהמילים לא יהיו זרות לה, וכשהיא תרצה להתפלל היא תדע להתפלל. מבחינתי זו היהדות שמתאימה לי, זו היהדות שאני רוצה להנחיל לילדים שלי".

לימודי היהדות בבית ספר המשותף כנראה לא נראים כמו בכל בית ספר. בשנה שעברה בשכבה של שקד לימדו מחנך חילוני ומחנכת חרדית בשתי כיתות מקבילות, ובעיניים של עדי, ניכר כי זה מעורר תקווה ומחבר גם בין כותלי בית ספר לחברה הישראלית כולה. "כל כך אהבתי לראות את צוות ההוראה הכל כך מגוון שיש שם – איזה כיף שהילדים שלי לומדים עם נשים ועם גברים חרדים, ואיזו מתנה זו ללמוד שזה אפשרי ומקובל, ואנחנו עושים את זה באהבה ומתוך רצון. הלוואי שיהיה כמה שיותר את הגיוון. מבחינתי, כל הזרות הזו והדיבור הדיכוטומי ש'אנחנו לא ככה' ו'אנחנו לא ככה' הם נוראיים לחברה שלנו ומייצרים פצעים. הילדים שלי מתחנכים גם וגם, לומדים להכיר גם את הדעות האלה וגם את הדעות האלה, וזה לא זר להם, זו השפה שלהם, זו ה'משותפות' שלהם – ומבחינתי זו ברכה ומתנה".

יש פוליטיקה בבית ספר? היומיום הישראלי נכנס לכיתות?

"כרגע לא. אני חושבת שמאוד מתאמצים שלא. המורים עוברים כל הזמן תהליכים כדי לעבד את כל מה שקורה בחברה הישראלית ולחשוב איך מעבירים את זה הלאה בתוך השיח, במיוחד שיש גיוון רחב כל כך. להפך, הרגשתי רק חיבוק ותחושה של הערכה במובן הזה, והרגשתי בת מזל ששלחתי את הילדים שלי ללמוד בחינוך כזה שמאפשר להם לראות, ולא לייצר דמוניזציה לצד מסוים. להכיר את כל החלקים דרך חוויה ולא דרך כותרות בתקשורת. ההבנה הדדית והקשבה הופכות להיות טבעיות, בלי מאמץ".

כשעדי מדברת על בית הספר היא לא מדברת רק על מורים ותלמידים. "הקהילה שם היא מאוד חזקה", היא מציינת, "אני מרגישה שהיהדות בגדול פיתחה מודל מדהים במהלך כל השנים שהוא בנוי על קהילה. בחברה המודרנית אנשים כל כך סובלים מבדידות, ואצלנו סביב בית הספר קמה קהילה, וזה מורגש ומדהים, גם עבורי, כהורה. אני גם יכולה לתת לילדים שלי לחוות את העניין הזה, של אכפתיות ושל הדדיות".

ובתוך הקהילה שהיא מתארת, מצליחים לייצר סביבה נעימה, למרות השוני בהרגלים, במחויבות הדתית ובאורח החיים. "טיולים וימי הולדת – ברור לכולם שהם לא יתקיימו בשבתות ושצריך להביא דברים קנויים וכשרים. אני לא צריכה לחשוש בתוך סביבה שהיא חילונית. אתה באמת יכול להתקיים בהקשר הזה בגבולות של ההלכה".

ואין שום תרעומת על הצורך להתגמש עבור הדתיים?

"החוקים פה הם מלכתחילה קבועים בזה שטיולים ומסיבות ימי הולדת לא מתקיימים בשבת ושהאוכל צריך להיות כשר. אנחנו, כהורי תלמידי בית הספר, ידענו את זה מראש, כולנו בחרנו בדואליות הזו מתוך הבנה שלא מאוד קשה להסתדר איתה. אין כאן תחושה של 'אוי אני כופה על אנשים לכבד אותי, אז אני לא הולכת' או 'הכינו לי משהו מיוחד ואני לא יכולה לגעת בו'. הבחירה מנטרלת מראש את התחושות האלה".

לשיטתה של עדי, כל ילד יכול להשתלב בבית ספר מעורב. מנגד, אצל ההורים זה קצת יותר מורכב. "זה לא קשור לרמת יכולת בסיסית של הכלה אצל ילדים. לילדים יש גמישות", היא טוענת. "זה יותר קשור אלינו כהורים, ולחששות שלנו כלפי משהו שבאמת בהרבה מקרים גם קורה. אני יכולה גם להבין את הצד שמייצר את האנטיגוניזם. בסוף, זה קשור ליכולת של ההורים להיות במקום הזה שמאפשר את רמת השיח".

וכשהיא מדברת על בית הספר, עדי מזכירה את הסמל על החולצה, מילה אחת – 'ואהבת', דרכה היא מבקשת להעביר מסר גדול יותר על מה שמסמל בית הספר. "אני כל כך מתחברת ל'ואהבת'. לבוא למקום מתוך הרצון לאהוב. לא לטשטש את הזהות אחד של השני, אלא להקשיב עם רצון אמיתי להיכרות. דווקא הרב-גוניות הזו יפה בעיניי, ואת זה הייתי שמחה גם לאהוב".

"אני אוהבת את הזרימה ואת החוסר דיכוטומיות בבית הספר. זה מאפשר לי את התנועה שלי וגם את התנועה של הילדים שלי, בלי שאני צריכה לתת דין וחשבון כלשהו"

טלפון על מצב 'שקט'

אהוד דרור (45) הוא אבא לרואי דוד, שלומד בכיתה ג' בבית הספר "אושא" ברמת גן. כבעל משפחה מסורתית שמחוברת ליהדות, הוא מספר על הבחירה לשלוח את הילד שלו לבית ספר משולב של החמ"ד. "בית ספר משולב הוא מאוד מיוחד – יש בו ילדים מסורתיים, חילוניים, דתיים. יש מכל הסוגים ומכל המינים, וזה עובד מצוין בבית הספר. בדרך כלל כשיש המון סוגים של אנשים במקום אחד זה עלול לא לעבוד בכלל, אבל אצלנו זה עובד ממש טוב".

ישנם פערים מורגשים בין חילוניים לדתיים? 

"אני לא חושב שיש פערים בין חילונים לדתיים בבית הספר. ההרמוניה הזו פועלת בצורה ממש מדהימה בבית הספר. אתן לך דוגמה: יש המון קבוצות ווטסאפ של ההורים. כל הקבוצות של בית ספר לא פעילות בשבת. הן מבחינת הדתיים, שלא משתמשים, וגם ההורים החילוניים – לא כותבים בקבוצות בשבת. אף אחד לא ביקש את זה, הכל בא מהם, מתוך כבוד למשפחות הדתיות ששומרות שבת. זה עובר בצורה חלקה לכל הכיתות ובגנים, וכולם מכבדים אחד את השני".

אין טענות על 'הדתה' או 'החלנה' בבית הספר? אין חששות מצד ההורים?

"יש שאלות ומורכבויות, יש המון הורים שבאים לבית הספר ויש להם חששות כאלה. אבל בגלל שבית הספר הוא משולב – דתיים, חילוניים, מסורתיים, אז הרבה מהאנשים כן יודעים לאן הם באים, והם יודעים שהילד שלהם נחשף לשיעורי מתמטיקה, אנגלית, חינוך, ספרות, היסטוריה, ומצד שני הם לומדים גם גמרא, משנה, תנ"ך, לימודי קודש בעצם. יש ילד שיכול להביא את האוכל לארוחת עשר וללכת ליטול ידיים, ויש ילד שיאכל בלי ליטול ידיים ואף אחד לא יאמר לו שום דבר".

גם אהוד, כמו עדי, מוצא בבית הספר את הקהילה. "זה התחיל לפני שנתיים-שנתיים וחצי, שנבנתה קהילה בבית הספר של המון משפחות מעורבות – דתיות, חילוניות, כולן ביחד. אנחנו עושים פעילויות ביחד, אנחנו יוצאים לימי חופש ביחד. היינו כמה פעמים בטיול כמה משפחות ביחד, בערך 40-60 משפחות מעורבות", הוא מתאר, וכדי להוכיח שהמנגנון המעורב באמת פועל הוא מוסיף: "וחלק מהטיול היה בשבת. כל המשפחות החילוניות, שלא שומרות שבת – הטלפון שלהן היה על מצב 'שקט' בכיס, אם בכלל. לא מוציאים את הטלפון ליד מי ששומר שבת. ואף אחד לא ביקש את זה. זה פשוט בא בטבעיות".

חילוקי הדעות וההפגנות שאירעו בשנה האחרונה לא פסחו גם על חברי הקהילה, אולם זה היה אחרת. "יש המון דעות בבית הספר, והיו הרבה שיחות: 'אני תומך', ו-'אני לא תומך', ו-'אני ימני', 'אני שמאלני'. אבל השיח תמיד היה שיח מכבד. לעולם לא הייתה אלימות מילולית או אי קבלה אחד את השני. זו קהילה מאוד חזקה, אז אנשים יודעים להסתכל על האחר ולהבין שהוא בעצם אתה. במיוחד בתקופה הזאת חשוב לשמור על האחדות ועל הכבוד בין ההורים, בין חלקי העם בכלל. זה זמן לכבד ולהכיל אחד את השני".

"חלק מטיול המשפחות שעשינו היה בשבת. כל המשפחות החילוניות – הטלפון שלהן היה על מצב 'שקט' בכיס. ואף אחד לא ביקש את זה, זה פשוט בא בטבעיות"

גשר של שלום

"האמת היא שחיפשתי בית ספר מעניין, לא משהו שגרתי", מודה מנהל בית הספר "אושא" ברמת גן, זאביק ברלב (47). "אני קיבלתי את בית הספר עם בקושי 120 ילדים, היום אנחנו כבר 300. בקיץ כבר היינו עם רשימת המתנה לכיתה א'. זו פריצה גדולה. האידיאולוגיה היא מעורבות, סובלנות והכלה. גם כשאתה מרים דגל של דתי-חילוני, אתה לא כל היום מדבר על הדתי-חילוני. להפך, אתה לא רוצה שזה יהיה אישיו. אם כל הזמן אנחנו נעמיק את ההבדלים בין הדתיים לחילוניים, אנחנו מכוונים למטרה ההפוכה".

אז איך עושים את זה באמת?

"מעצימים את החיבור ולא את השוני, ונותנים לכל אחד להביא את הנרטיב שלו. אתן דוגמה: הואיל וזה בית ספר חמ"ד, יש לנו מפגש ותפילה. כל אחד פותח את הבוקר לפי הבחירה של ההורים – בתפילה או במפגש. תפילה זו תפילה, ומפגש זה פתיחת בוקר אלטרנטיבית. אחד הדברים בקבוצת התפילה, מין טאבו כזה, הוא שילדים צריכים להגיע עם כיפה וציצית. יש אנשים שמאוד רוצים שהילדים שלהם ייחשפו לתפילה, אבל מה להם עם כיפה וציצית? אני באתי ואמרתי – בואו, כל אחד שרוצה להתפלל מוזמן להתפלל. אנחנו ממסמסים את הסממנים החיצוניים האלה".

הגישור על פערים לא תמיד פשוט, הוא מודה, אבל הוא מבקש להראות מניסיונו שכל זמן שיש רצון אמיתי – זה אפשרי. "בשנה הראשונה הצעתי יוזמה לקיים שבת קהילתית. מאז כל שנה אין כבר מקום לכולם, זו שבת שבה כל הקהילה מצטרפת, אפילו ראש העיר לא מפספס את זה, יש אווירה של שבת, עם דתיים וחילוניים, שירי שבת, שירי ארץ ישראל. קייטרינג כמו בחתונה. ובפעם הראשונה שעשינו את זה עלתה שאלה – איך תיראה התפילה? וחלק דרשו שגברים ונשים ישבו ביחד, זה היה הסמן החילוני יותר. אז אמרתי 'אני מצטער, אנחנו לא יכולים להשלים עם זה, אנחנו בית ספר ממלכתי דתי בסופו של דבר'. הייתה אם אחת שטענה 'אנחנו לא יכולים להשלים עם הפרדה מגדרית'. הדבר הכי פשוט לעשות היה לפוצץ את זה ולהגיד 'לא בכוח'. אבל ישבנו על זה, וכל אחד אמר את המקום שלו, ומצד שני הציע את המקום שבו הוא יכול להתגמש ולוותר, והגענו בסוף לפשרה כך שכל הצדדים יהיו שמחים".

"לצאת מהסרט הזה שכל האמת אצלי. גם אם אתה משוכנע שאתה צודק, תמיד-תמיד מי שעומד מולך, יש לו את האמת שלו. אני אומר את זה לעצמי בכל יום"

כשהוא מדבר על גישור של פערים הכוונה איננה ביטול הזהויות, אם כבר להפך – "זה המוטו של בית ספר – להביא את הנרטיב שלך, שתהיה גאה בזה שאתה דתי/חילוני. אין שום בעיה שהיית בשבת בבית כנסת או בספארי, והכל מצוין. אנחנו לא כופים ולא מחייבים שום דבר, אבל כן מאוד חשוב לנו שכל אחד ירגיש טוב עם הזהות שלו ולתת מקום של כבוד לזה".

יש רגעים שבהם הפערים מורגשים יותר מבדרך כלל? תקופות מסוימות?

"דווקא בהפוך על הפוך, בשנה האחרונה היה פה מפגן אחדות מדהים עם שיח, עם הרבה יוזמות של קירוב בין קבוצות. אנשים זיהו את הקהילה הספציפית שלנו כמפתח לפתרון. וזה ממש בא לידי ביטוי ביוזמות של הורים. כי ככל שהרעיון פה העמיק, אז הקטע הזה של המעורבות ההורית עם אנשים שבאמת מגיעים לכאן מאידיאולוגיה, ולא מכל מיני סיבות טכניות או אחרות – הקהילה מאוד מאוד גדלה סביב זה".

זאביק, כמי שנפגש עם עשרות הורים בכל שנה, מבין מה השיקול של הורים שאינם דתיים לשלוח את הילדים לבית הספר שלו. "אנשים רוצים שהילדים שלהם יכירו וידעו, ויניחו תפילין בבר מצווה, גם אם הפעם הבאה תהיה בעוד 20 שנה. זה מה שמביא אנשים לכאן". מנגד, הוא מבקש להדגיש, זה לא בית ספר ממלכתי-דתי רגיל. "מצד אחד יש פה פרשת שבוע, משנה, תורה, נביא וסיפורי חז"ל, העניין הוא מינונים. אנחנו לא מספקים את זה כמו בבית ספר דתי קלאסי, מצד שני – אני לא בא לאף אחד ואומר לו 'תלבש ציצית כי אתה בבית ספר דתי', או 'תבטיח לי שאתה שומר שבת כי אתה בבית ספר דתי' – לא. כשילדים חילונים באים לבית ספר הם צריכים להסתיר את החילוניות שלהם ולשחק אותה דתיים כדי שיקבלו אותם. ואני אומר 'לא, תהיה חילוני שגאה ביהדות שלך, בערכים שלך. בלי כפייה ובלי הסתרה ובלי מניפולציות'. מסתבר שזה מתכון מנצח".

לסיום, מה השיעור שהכי חשוב שנלמד?

"אני אומר את זה לעצמי בכל יום – לצאת מהסרט הזה שכל האמת אצלי. תמיד-תמיד מי שעומד מולך, יש לו את האמת שלו. וגם אם אתה משוכנע שאנחנו האמת ואנחנו צודקים, ועצם העובדה שאנחנו דתיים לאומיים, שזה סוג גשר בין ציבורים, זה כבר נותן לנו את הגושפנקא הזו לחשוב שהאמת איתנו – אדרבא. ככל שאתה קיצוני יותר או בחברה הומוגנית יותר, אז בכלל, תמיד תדע, שלא משנה מה – קרוב או רחוק מהדעות שלך – לשני יש גם אמת, והוא בטוח שהאמת שלו נכונה יותר מהאמת שלך. זה גם מה שאנחנו מחנכים את הילדים כל הזמן: החכמה היא לדעת לתת מקום לדעות אחרות, לא להסכים איתן בהכרח, אבל לתת להן מקום".