יעקב ספוקויני"…וַעֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעוֹ הַיּוֹם בְּרַחֲמִים תִּזְכֹּר, ברוך אתה ה' זוֹכֵר הַבְּרִית" – מתוך התפילה בראש השנה. רש"י במסכת מגילה [לא.] מסביר את הקשר בין פרשת העקדה לר"ה "ועקידת יצחק מזכירין כדי שתזכר לנו היום במשפט". הצרות שבאו על עם ישראל בגולה גרמו לקישור אינטואיטיבי בין עקידת יצחק ובין העקדות שעשו צוררי ישראל. אחד ההקשרים העצובים הללו מופיע בשו"ת 'מקדשי השם' שכתב הרב צבי הירש מייזליש לאחר השואה. הרב היה עם בני קהילתו- וייצן ההונגרית באושוויץ. לאחר השואה שיחזר הרב כמה מהשאלות שנשאל בתופת של אושוויץ. זו אחת מהן-
"הנה בערב ראש השנה (תש"ה) נקבצו ונלקחו… י"ד מאות נערים לבלוק מבודד וסגור. למחרת, ביום א' של ראש השנה, התפשטה השמועה בכל המחנה, שלעת ערב יקחו את הנערים לבית המוקד, ולהרבה אנשים שבמחנה היה להם בנם יחידם, אשר נשארו להם לפליטה… והמה רצו כל היום בראש מבולבל סביב לבלוק הסגור, אולי ייפתח איזה קרן אור להציל משם את הנער היקר להם.
… והנה ניגש אלי יהודי פשוט ואמר לי: 'רבי! בן היחיד שלי נמצא שם בתוך הנערים הנדונים לשריפה, ויש בידי לפדותו. היות שידוע לנו בלי שום ספק, שיתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל שאלה להלכה ולמעשה, לפסוק לי הדין עפ"י התורה, אם אני רשאי לפדותו, וכאשר יפסוק כן אעשה".
בשמעי השאלה הלז, רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות והשבתי לו: "ידידי היקר, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו? הלא בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה שאלה כזו עולה על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ, בלי שום ספר הלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי ישוב הדעת מרוב תלאות וצרות. והנה אם היה דרך הרשעים, להוציא מקודם הנפדה ואח"כ ליקח אחר במקומו. היה מקום לצדד קצת להתיר…"
אכן הפציר בי מאוד האיש הנ"ל בבכייה רבה, ואמר לי: "רבי, אתם מוכרחים לפסוק לי כעת את ההלכה", ואני באחת מתחנן אליו, הרף ממני בשאלה זאת, כי לא אוכל לומר לך דבר וחצי דבר, והוא ממשיך ומפציר בי ואומר לי בזו הלשון: "רבי, האם פירוש הדבר שאינך מתיר לפדות את בני יחידי? אם לאו- אני מקבל את פסק הדין באהבה".
ואני מתחנן ומוחה על דבריו, והוא עדיין מנסה ומפציר בי להשיבו דבר ברור, כשרואה, שאני עומד בשלי ואינני רוצה לענות לו דבר הלכה, ענה לי ברגש ובהתלהבות גדולה:
'רבי, אני עשיתי את שלי כפי שהתורה מחייבת אותי לעשות. שאלתי את הרב שאלה, ורב אחר אין כאן. אם אין כבוד הרב יכול לענות, שמותר לי לפדות את ילדי, הרי זה סימן שאיננו שלם עם ההלכה להתיר. שכן אילו היה מותר בלי שום פקפוק, בוודאי היה עונה לי שמותר. פירושו של דבר בשבילי, כי אסור עלי הדבר עפ"י ההלכה. הדבר מספיק בשבילי וממילא יישרף ילדי עפ"י התורה וההלכה, והריני מקבל זאת באהבה ובשמחה, ואיני עושה דבר כדי לפדותו משום שהתורה כך ציוותה.'
לא הועילו כל דיבורי אליו, שאל ישית האחריות עלי. אך הוא הכפיל עוד פעם דיבורים, בבכייה קורעת לב, וקיים את דבריו ולא פדה את בנו. והיה כל היום יומא דראש-השנה הולך ומדבר לעצמו בשמחה, שזוכה להקריב את בנו יחידו לה', כי אף שיש ביכולתו לפדותו, עם כל זאת אינו פודהו, מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת, והיה חשוב לפני השי"ת כעקידת יצחק אבינו שהייתה גם כן ביום ראש השנה."
על שאלה זו ואחרות כתב הרב לאחר השואה: "ובכן כאן בספרי 'מקדשי השם', הנה מקום איתי איזה פנינים להעלות ולבאר, ממה שדיברתי אז בעידן ניסיון וצער … להדפיס איזה עניינים נפלאים הנוגעים לקידוש השם. מה שראו עיני באושוויץ בעת שהובילו את אחינו בית ישראל לבית המוקד, למען ידעו הדורות הבאים את גודל כוחם ורוב קדושה שבהם"
נתפלל שיזכור לנו ה' ברית אבות ונזכה לשנה טובה!
Yaakovspok1@gmail.com
