הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)עולמנו רחב ומגוון. יש מעשים ברורים של מצוות. כנגדם, ישנם מעשים ברורים של עבירות. אך בין לבין, נמצא מרחב עצום של חיי חולין, שאינו לא טמא ולא טהור, לא מצווה ולא איסור. זהו עולם החולין, העולם של מי שנוטל חלק בבניין הארץ והמדינה והמעורב בעולם המודרני. כיצד יש להתבונן על העולם הזה ממבט דתי?
ברשימה הקודמת התחלנו לעסוק בהתייחסות לשאלה זו באמצעות הפרשנות לפסוק מספר משלי "בכל דרכיך דעהו". על פי הוגים שונים, משמעות הפסוק היא שיש לדעת את א-לוהים או לעבוד אותו בכל הדרכים שעוזרות לכך. כדי שאדם יוכל לקיים מצוות או ללמוד תורה עליו להיות בריא ולקיים מסגרת חיים סבירה שתאפשר לו זאת. אם האדם אוכל מה שצריך או ישן כמה שצריך כדי להבריא את גופו כך שיוכל לעסוק בעבודת הא-לוהים בתורה ומצוות, נמצא שהוא עובד את א-לוהים בעקיפין גם כשהוא אוכל וישן. אם האדם עסוק בפרנסה כדי לאפשר לו לקיים חיי תורה ומצוות, נמצא שהוא עובד את א-לוהים גם בשעה שהוא עסוק בפרנסה.
הדרישה הצומחת מפרשנות זו כפולה: האחת, שהאדם יעסוק אך ורק בדברים שבאמת מועילים לקיום מצוות. אם הוא עושה דברים שלא מועילים לשמירת מצוות ובודאי אם הם פוגעים בעבודת הא-לוהים, זה אסור. השנייה, שגם כשהאדם עושה דברים מותרים, עליו לכוון שהוא עושה כן לצורך עבודת הא-לוהים ולא לשם הנאה או עונג. אין משמעות למעשה החולין עצמו מלבד היותו כלי שרת לעשייה "האמיתית", היא קיום תורה ומצוות.
גישה אחרת, מרחיבה יותר, נמצאת בהגות החסידות, והיא מוכנה 'עבודה בגשמיות'. נתבונן למשל בדבריו של רבי יעקב יוסף מפולאנה, מתלמידי הבעל שם טוב:
"שיתן הדעת 'בכל דרכיך דעהו' שהוא דבר נפלא, כמו ששמעתי ממורי דברים פרטיים בזה איך יתן הדעת בכל דבר גשמי גם כן להעלותו ולקשרו ולחבר האהל להיות אחד".
בתפיסה החסידית העיסוק בחיי החולין אינו מקבל את הצדקתו אך ורק מהיותו אמצעי לעבודת הא-לוהים בתורה ובמצוות אלא יכול להיות בו ערך עצמי. על פי התמה הקבלית, עולם החולין אוצר בתוכו ניצוצות של קדושה שהתפזרו בו, ותפקיד האדם הוא להעלות ניצוצות אלו מתוכו. תמה זו מושתת על הקביעה שא-לוהים 'ממלא כל עלמין' ו'מלא כל הארץ כבודו'. א-לוהים לא עזב את הארץ אלא נוכח בעולמנו זה. תפקיד האדם הוא להעלות את הניצוצות הא-לוהיים הפזורים בעולם הגשמי ולקשר אותם לשורשם בא-לוהות.
זהו מפנה דרמטי. על פי תמה זו, יש פוטנציאל של קדושה בעולם הגשמי כשלעצמו. העיסוק בחיי חולין איננו מוצא הצדקתו רק בהיותו כלי שרת לקיום המצוות שנעשה במקום אחר ובזמן אחר אלא הוא יכול להיות בעל ערך באופן עצמי; וזאת בתנאי שהאדם יודע להעלותו לשורשו בקודש.
כיצד הדבר נעשה? בעיקר בכוח התודעה והכוונה. העבודה בגשמיות נעשית באמצעות כניסה לתוך עולם החומר, אך מתוך תודעה נבדלת. העוסק בגשמיות עושה בגופו דבר אחד אך במחשבתו נמצא בעולם אחר. הוא רואה מבעד לפעולה הגשמית מציאות אחרת – מציאות של ייחוד ה'. המעשה הגשמי מתקשר למערכת הגדולה שבאמצעותה ברא א-לוהים את העולם והוא מנהל אותו. גישה זו מאפשרת לאדם ליהנות מן המעשה שהוא עושה, אך רק מתוך תודעה רחבה של ייחוד ה'.
כמובן, ישנם דגמים שונים של עבודה בגשמיות (ניתחה אותם בבקיאות רבה ד"ר ציפי קויפמן המנוחה בספרה 'בכל דרכיך דעהו: תפיסת הא-לוהות והעבודה בגשמיות בראשית החסידות'). האם כל אדם מסוגל לכך או רק הצדיקים? האם עבודה בגשמיות היא מלכתחילה או בדיעבד? אין זה מענייננו לעסוק בשאלות אלו. מטרתי כאן היא להראות את החידוש המסעיר שיש בגישה הזו. יש כאן הצדקה מסוימת לעיסוק בחיי חולין, שאינם תורה ומצוות. כל מה שנדרש מהאדם הוא התודעה הנכונה.
זו הסיבה לכך שמצאנו בחסידות מתן מקום לסעודות ואפילו לשתיית אלכוהול, הנעשות במסגרת התוועדויות. זו הסיבה לכך שחב"ד אימצה בהתלהבות את אמצעי המדיה המתקדמים ביותר, כבר בראשית דרכם. יש בגישה החסידית מבט חיובי על הכניסה לחיי העולם הזה, מתוך כוונה להעלותם.
האם גישה הזו מספקת אותנו כאן בארץ ובעולם המודרני? ללא ספק יש בה קסם רב. מצד שני, היא דורשת פיצול תודעה. לעשות עם הגוף דבר אחד ולהיות בתודעה במקום אחר. ויש לכך מחיר.
על רקע זה, נבקש להתבונן בפירוש שלישי לסוגייתנו, זה של הראי"ה קוק, שלוקח אותנו צעד הלאה בפילוסופיה של העולם הזה.
