הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)אני לדודי ודודי לי – קשה למצוא מטבע לשונית מתאימה יותר לפתיחתו של חודש אלול. אין מדובר בנוטריקון מקרי בלבד, כי אם בדבר מה עמוק ומהותי, הקשור קשר בל יינתק למהותו של החודש. חודש אלול נועד לשקם מחדש את הקשר בינינו לבין דודנו.
שתי מטבעות לשיקום זה. המוכרת לנו יותר זו מטבע יחסי מלך ועבדים. אנו מכירים בכך שעבדי המקום אנחנו, ונצטווינו לעשות את רצונו יתברך, ואנו מקבלים עלינו עול מלכות שמיים ועושים את מצוותיו. הרבה מדברי המוסר לחודש אלול מבוססים על מתכונת זו, הקרויה בדרך כלל במינוח "עבודה מיראה". יראה זו הינה יראת רוממותו של ד', אולם גם יראת העונש. בעיקר אנו, החיים בצילה המתמיד של התחושה כי הכל יכול להתמוטט, וכי המילים "מי בקצו ומי לא בקצו" הן חלק בלתי נפרד מעולמנו הקיומי, מטמיעים בעצמנו לא מעט מהפחד ומהיראה, ויודעים כי בימים הנוראים נחרץ גורלנו בשנה הבאה. נוסיף לכך את המשמעויות הכלכליות ההולכות ומסתבכות, ואת העובדה כי אין אדם משוכנע כי מקום עבודתו מובטח לו, והרי החששות הולכים ומתגברים. חששות אלה גורמים לאדם להיות מתוח יותר לקראת השנה החדשה, והמוטיבציה לעשות את הישר בעיני ד' הולך וגוברת, כחלק מהאמונה שגורלו של האדם ומשפחתו נחרץ בימים הנוראים.
המטבע השניה, היא המקופלת בביטוי "אני לדודי ודודי לי" מדגישה כי קיימת גם מערכת מקבילה המחייבת שיקום – זו מטבע האהבה. מטבע זו קוראת לאדם לחדש את הקשר הפנימי בינו לבין הקב"ה. כאן אין מדובר בקשר של יראה בלבד, כי אם בקשר של בנים והוריהם או דוד ורעיה. אין אנו עובדים את ריבונו של עולם רק משום שאנו יראים מפניו, כי אם גם משום שאנו נכספים לקשר עם המופשט והעליון. עוונותיו של אדם מבדילים בינו לבין ריבונו של עולם, ויוצרים מסך שאינו מאפשר לו להיות מחובר אל האור הגדול הטוב והמאיר. בשעה שאדם מטהר את עצמו הרי הוא מסיר את מערכת החוצצים שבינו לבין קונו, ובשעה זו הוא חש כי עולמה של האמונה הולך ומתחדש בתוכו.
מכוחה של אהבה הולך קשר זה ומתפתח. אדם נושא בגאון את שם ד' עליו, והוא חש כי אין המפגש עם הקב"ה נועד להחלישו ולצמצם את כוחותיו, כי אם להפך – כל עולמו הפנימי הופך להיות עולם של אמונה, וכל הקשור לעולם אהבותיו וכשרונותיו הוא חלק מעולמה של אמונה.
גם מבחינה חינוכית צריך לדבר בשתי הטרמינולוגיות. ילדינו אינם חשים את מוראה של השנה הבאה, ואת הפחד מפני העונש האלוקי. לא לחינם קבעה ההלכה כי כשליחה ציבור בימים הנוראים ייבחר מי שהוא מבוגר יותר, ומטופל בילדים, ויודע מורא מהו וחשש מפני הבאות. לפיכך, לא ניתן לבסס גם את כל הכיוון החינוכי על סיפור המאזניים של ראש השנה, העלולים לרשום את האדם בספרם של רשעים ח"ו. לא זה העולם בו חיים ילדינו, ומבחינה מסוימת אף לא אנו. על כן יש צורך לצרף לשיח על העונש והיראה גם את שיח האמונה והאהבה. יום הכיפורים הוא חלק מימים טובים לישראל, אשר בהם מחדש האדם את כוחותיו ואת אהבתו, ובסופו של הימים הנוראים מתחדש הברית בינינו לבין דודנו, ויש אפשרות לפתוח דף חדש ולהתחיל מבראשית. פתיחה זו נושא בחובה את זריחת השמש, ואת האפשרויות העצומות הגנוזות בשפה האופטימית והשמחה, שהן הסביבה הראויה ללידתה של האהבה הגדולה בינינו לבין קוננו.על כן, בשבת בה פותחים אנו את שבתות חודש אלול אנו יכולים לדבר בשפה זו, ולחדש את ברית האהבה עם האמונה, התורה והמצווה, ולחוש את ההתחדשות האפשרית ואת האופק הנפרש מחדש לנגד עינינו, ובדרך זו להפוך את הנוטריקון של אלול לתורת חיים.
(שופטים תשס"ג)
