עמית קפלן צוויקלרעם כניסתנו לחגי תשרי, מגיעה גם התרגשות רבה. מרחוק ומקרוב מתקבצים בני המשפחה לחגוג יחדיו את החגים, להתחיל ב'סדר ראש השנה', לאכול את המטעמים המוכרים והאהובים ולשיר את השירים המסורתיים. לכל עדה מנהגים ומטעמים משלה, ולכל משפחה גם 'קטע' המיוחד לה. אנשים מעדות שונות מספרים על המנהגים העדתיים, על המאכלים המסורתיים, ועל הרגעים המשפחתיים שנוסכים בכל אחד מהם התחדשות ושמחה לרגל השנה החדשה.
"נולדתי וגדלתי באתיופיה בכפר קטן שנקרא 'גדלגי', שנמצא באזור גונדר", מתאר אמרה ביטאו, מרצה לעלייה וקליטה של יהדות אתיופיה ועוסק במורשת ובמסורת של קהילת יהודי אתיופיה. "הסיפור של הקהילה שלי באתיופיה הוא מרתק ומעורר השראה עבורי. זו הייתה קהילה יהודית שומרת מסורת. לא הייתה הפרדה בין יהודי לחילוני. כולם שמרו חגים ושבתות והיו קרובים מאוד למסורת".
הקהילה שם הייתה שיתופית ועזרה איש לרעהו – בשמחות, בשעות קשות וגם בחיי היומיום בחקלאות. לקהילה היה מעמד חשוב באתיופיה, הפרט לא יכול היה לשרוד שם בלעדיה. הילדים לא למדו במקום מאורגן ולא הלכו למוסדות לימוד, אלא התחנכו על ידי הוריהם.
חגים באופן כללי, וחגי תשרי בפרט, הם אירועים משמעותיים בחייהם של יהודי אתיופיה. "החוויה שזכורה לי מהחגים באתיופיה היא ההכנה לחג", משחזר אמרה. "הבישולים, הירידה לנהר כדי לשטוף את הבגדים, להיטהר ולהתנקות. פעם אחת ירדתי עם אבא שלי לנהר כדי להתרחץ, ואני ממש זוכר את אותה התמונה של בגדים לבנים הפרושים לכל עבר כדי שיתייבשו לקראת החג. חוויה נוספת משמעותית שזכורה לי היא סעודת מצווה שנקראת 'זכר'. כל הילדים היו מסתובבים בין הבתים ומקבלים מאכלים ודברי מתיקה".
ראש השנה נקרא באמהרית "ברהנה סרקו", "זריחת האור", על שם בריאת העולם, שבה נברא גם האור. ביום זה נוהגים חברי הקהילה לברך איש את רעהו בברכת חג שמח, שנה טובה, אֶנְקוּטָטָש, ומאחלים אחד לשני שהקב"ה ידון אותנו לחיים טובים. מנהג נוסף של בחגים הוא לקיים סעודת מצווה אצל חברי הקהילה. "המשמעות באמהרית היא זיכרון וקורבן", מסביר אמרה. "כל משפחה בתורה הייתה מקיימת סעודת מצווה בזמנה, חלקם בשבועות, בפסח, בראש השנה ובסוכות. לסעודה הזו מוזמנים כל ראשי הקהילה שמברכים את המשפחה, ועבורם זה בעצם קורבן של הקרבה, דרכו אנו מבקשים מחילה וסליחה. בנוסף, בתפילות של החגים נוהגים לתופף בכלי נקישה בתופים בתפילה, ובעיקר בראש השנה ובסוכות, שבהם התפילות מאוד ארוכות. אנו נוהגים לקום בבוקר ולהתחיל את התפילה בנץ, ובסוף התפילה יש סעודת מצווה שכל בני הקהילה והכפר מביאים את המאכל שלהם לסוף התפילה. זהו מושג 'לחם הפנים'. הקורבן שמכינים לקראת השבתות והחגים נקרא מַסְוָואֵית. זהו מנהג מאוד מיוחד בעיניי, שגורם לקיבוץ המשפחה והקהילה וגורם לאדם לתת מעצמו לאחרים".
תפילת נעילה היא התפילה האחרונה, רגע לפני שחותמים את יום הכיפורים. בהרבה בתי כנסיות זהו זמן משמעותי של תפילה וכוונה. אצל יהודי אתיופיה, יש מנהג מיוחד לעת הזאת. "בשעת הנעילה, בזמן בין השמשות, כל הקהילה מפסיקה את התפילה ויוצאים החוצה אל הרחבה ורוקדים, למרות העייפות והקושי של הצום", מפרט אמרה. "אנשי קהילת אתיופיה מאמינים שהגוף והחומר צריכים להיות מותשים ומבוטלים כדי שנחזק ונעודד את הרוח שלנו. כשיש רוח וכשיש רצון, אז החומר הופך להיות פחות רלוונטי. דבר זה מאפיין מאוד את יהודי אתיופיה, שהאמינו מאוד ברוח כמשהו מוביל. הריקודים מגיעים גם מתוך שמחה גדולה, על שהקב"ה יחתום אותנו לשנה נפלאה וטובה, בספר החיים. אני חושב שהכי קל זה להתחיל לבכות או ללכת לאכול, ודווקא בעיצומו של המשבר אנו רוקדים וצוחקים, וכך גם מצהירים שהחומר לא חשוב אלא מה שחשוב הוא הרוח. דווקא בתקופה שבה אנחנו נמצאים היום, אנו רואים כמה החומר הוא לא רלוונטי. רוח הגבורה החזקה והאיתנה של העם היהודי התגלתה דווקא בשעת משבר בעת ההיא".
כנער שעלה לארץ מאתיופיה, אמרה חש דיסוננס בין הרצון להיות ישראלי שורשי ולהתחבר למנהגים שבארץ, לבין הרצון לשמור על השורשים שמהם בא ועל המסורת עתיקת השנים. אמרה מנסה לתת כבוד ומקום גדול יותר למנהגיו מבית אבא.
"המנהגים מבית אבא ממשיכים להיות מאוד משמעותיים בחיי. אבא שלי נוהג לעשות מדי שנה את מנהג 'זכר' שנהוג מאתיופיה. כמו כן, בשמחת תורה אבא שלי נוהג לעשות סעודת מצווה גדולה ברוב עם והדרת מלך. כל המשפחה מגיעה וכל קהילת כרמיאל מוזמנת לביתנו. אמא שלי מכינה את המוזאייט ואת הדאבו ונותנים צדקה, כל הקייסים (רב, כהן או מדריך רוחני ביהדות אתיופיה) מגיעים ונותנים את ברכתם, וכולם מברכים זה את זה. גם אנחנו, כדור שעלה ארצה ונחשף למנהגים הארץ ישראליים והתחנך פה, ממשיכים את המנהגים ומשמרים אותם. בהתחלה, הייתה תקופה ארוכה שזנחנו את המנהגים של ההורים שלנו, והתחברנו ולמדנו מנהגים חדשים, אך היום אנחנו משלבים בין המנהגים. כיום, כבן אדם בוגר, יש לי זיקה חזקה למסורת שעליה גדלתי. אני הולך להתפלל בבית כנסת של אתיופים ומתפלל בו גם בחגים. היום יש יותר התעוררות והבנה שלמנהגים שלנו יש מקום. כל המנהגים של סעודת המצווה והבאת הקורבן, לקוחים מאברהם אבינו שעשה את העקדה. כמו שאברהם אבינו הקריב את בנו לעקדה מתוך אמונה חזקה בקב"ה, אז גם היום אנחנו כאילו מקריבים קורבן שהקריב גם אברהם, שמסמל גם את הקורבן שהקריבו בבית המקדם, קורבן לחם הפנים".
סמליות החג במנהגים
החגים בקרב יהודי אתיופיה הם בעלי משמעות רבה בבניית התרבות היהודית ובחיזוק הרוח. אנשי הקהילה היו עובדים בשדות במהלך היומיום, ולכן היו פחות נפגשים אחד עם השני. חיי החברה, העצמת הרוח והתפילות חלו בחגים, כי אלו היו הזמנים שבהם אנשים נמצאו בתוך הכפר. לחגי תשרי יש מקום מיוחד בקהילה, מפני שהקייסים והמבוגרים היו מנצלים את התקופה כדי לעשות סולחות בין חברי הקהילה והרבו במצוות בין אדם לחברו. זו הייתה הזדמנות לפתוח דף חדש.
"אמא שלי תמיד אמרה לנו שכשאנחנו מבקשים סליחה מאבא שלנו, צריך ללכת לנשק את הברכיים של אבא. יש בזה משהו גדול, הכנעה וויתור. אתה משתחווה ומכניע את עצמך. אני חושב שכשאתה עושה את זה, אז הקב"ה באמת יכול לסלוח. כי ה' נמצא במקומות הנמוכים. לא בגאווה, לא כשהאדם מרגיש 'כוחי ועוצם ידי'. חגי תשרי אומרים 'אני לא כל יכול', אני צריך את החברה שלי, את הקהילה שלי, את המשפחה שלי, ולכן אני גם צריך לבקש סליחה ולפייס את הפגועים ממני. בתקופה הזו, הכל מקבל משמעות גדולה יותר. אנחנו צריכים להיות באחדות. אנחנו עם אחד, וכולנו צריכים להכניע את עצמנו, להתכופף כדי לשמוע ולהקשיב כי לכולנו יש מטרה משותפת. אני כולי תקווה שנהיה ראויים לסלוח זה לזה ולהיות עם אחד, בלב אחד".
עשה לך קהילה
מלכי ויסברג היא בת 64, נשואה ואם ל-6 ילדים וסבתא לכ-30 נכדים, בלי עין הרע. מלכי מתגוררת בהר נוף שבירושלים שנים רבות. היא עשתה עלייה בארצות הברית בשנת 1985, וכיום היא מארגנת את הביקורים, הטקסים והאירועים עבור תורמי 'יד ושם', תפקיד אותו היא מבצעת ביסודיות ומתוך שליחות איתנה.
על ילדותה המיוחדת, היא מספרת: "גדלתי בברוקלין, ניו יורק. אבי היה הרב של בית הכנסת ב- Beach Haven, שסביבו התאגדה הקהילה. יחד עם אמי, הם הנהיגו את הקהילה למשך כמעט 50 שנה. הוריי עבדו יומם וליל. הבית שלנו היה פתוח לרווחה עבור אנשי הקהילה ותמיד פקדו את בתינו אורחים בשבתות וגם בחגים. ההורים שלי במקור מפולין, והם היו ניצולי שואה. החגים שלנו היו מאוד עמוסים ודרשו הכנות מרובות לצורכי הקהילה ובית הכנסת, ובין היתר היינו נוהגים לשלוח כ-500 גלויות שנה טובה לכל חברי הקהילה", היא נזכרת בחיוך.
מלכי מגיעה מהעדה האשכנזית והיא משתייכת לציבור החרד"לי. המסורת שעליה גדלה והתחנכה חקוקה בתוכה, ואת המורשת הזו היא הצליחה להעביר לילדיה ולנכדיה. "אחד המנהגים המרכזיים בביתי הוא ההקפדה על לימוד תורה. לאורך כל חודש אלול וחגי תשרי, אנו מרבים בלימוד תורה לצד נתינת צדקה. כמובן שגם מכינים אוכל מיוחד עבור החגים. בראש השנה אנו ממעטים באורחים כי עבורנו זה יום בעל חשיבות כבדת משקל, ואנו מתייחסים אליו ברצינות כאשר התפילה במרכז. בסעודת ראש השנה שלנו, אנו עושים את הסימנים. לשכנים שלנו יש בריכת דגים, ומדי שנה בראש השנה, אנו הולכים לבצע שם את מנהג התשליך. אני אוהבת מאוד את המנהג הזה. גדלתי באזור שנמצא על יד הים, והתשליך זכור עבורי כטקס מרגש מאוד".
בבית שהקימה מלכי, היא המשיכה וממשיכה את המנהגים מבית הוריה. "מנהג אחד שאמי לימדה אותי הוא לא ללבוש בגד אדום, כיוון שהוא סימן לחטא. בנוסף, אנחנו לא אוכלים מאכלים חמוצים וגם לא חריין (שהוא מאכל חריף), ומגיעים מוקדם לבית הכנסת. באופן כללי, חגים הם מאוד משמעותיים עבורי. אני רואה בהם הזדמנות לחשוב לעומק מי אני, מה חשוב בחיי, במה אני צריכה להשתפר ואיך להישאר קרובה לה'".
כל ששת הילדים של מלכי נשואים, ולכן לפעמים הם לא חוגגים איתה את החגים. "אני מתגעגעת לחגוג את ראש השנה יחד עם הילדים והנכדים שלי, אבל אני מאוד גאה בהם על כך שהם שייכים לקהילות משמעותיות בארץ אשר בהן הם לוקחים חלק פעיל. למרות החוסר שלהם, אני משתדלת לבשל משהו לכל אחד מהם ולשלוח לביתם כדי שנוכל, באיזושהי דרך, להיות חלק מהחג שלהם", היא מסבירה.
כוחה של שכונה
"שני ההורים שלי הם צברים, אך הסבים והסבתות שלי עלו ממקומות אחרים", מתארת רחלי רחמיהן, אשת קבע לשעבר, ספרנית בבתי ספר, ולאחרונה אף הוציאה לאור ספר ילדים. "מצד אמא שלי, סבא עלה מאיראן וסבתא מעיראק. מצד אבא שלי, סבי איטלקי וסבתי טריפולטאית. ההורים שלי התגרשו בגיל 5, והקשר עם הצד של אבי נותק, אז אני לא זוכרת, לצערי, הרבה מנהגים משפחתיים מהצד שלו. לכן, העדה הפרסית היא הכי משמעותית אצלי. אני זוכרת הרבה מאוד חוויות ילדות מתקופת החגים, שמציפות בי געגועים רבים".
על הילדות שלה, מספרת רחלי: "גרתי בחולון, כקהילה אחת גדולה. המשפחה שלי גרה בבניין רכבת. אנחנו היינו בקצה האחד של הבניין, באמצע סבתא שלי ובסוף דוד שלי. היינו כל המשפחה תמיד ביחד. גם בשגרה הגענו לסבתא שלי באמצע היום. בבית שלה תמיד היה אוכל וניחוחות טובים מעוררי תיאבון. כשסבתא שלי הייתה מבשלת, כולם היו מריחים את המטעמים. היא הייתה ידועה בשכונה כרחל הבשלנית. זוהי לא אותה השכנות שאנו מכירים היום. אז הייתה זו שכנות שבה כל אחד יכול היה לבוא אחד לשני בלי תיאום מראש. כל אחד עזר לשני. גם בניקיונות לקראת החגים. האווירה הייתה מאוד מאוד ביתית".
גם לקהילה הפרסית יש שלל מנהגים בחגי תשרי, ורחלי עשתה תמיד מאמץ לא להפסיד חג בקרב המשפחה, גם כששירתה בצבא. "ההכנות לקראת ראש השנה היו מרובות", היא נזכרת. "סבתא שלי הייתה קונה דגים ושמה אותם באמבטיה, ובארוחת חג היא הייתה מגישה את זה כגפילטע פיש או כדג בתנור – 'שנהיה לראש ולא לזנב'. ב'סדר ראש השנה' היו גם התמרים הצהובים, הטריים והטעימים. הבנות של המשפחה היו יושבות ומפרקות את גרגירי הרימון. וכמובן שהיו את שאר הסימנים המסורתיים כמו ריאות ולוביה, לפי הסדר, הכל חגיגי ויפה, וכולם הגיעו בבגדים לבנים. החג היה כולו בסימן לשמח אחד את השני. היינו מכינים איגרות ברכה ומחלקים בין בני המשפחה. בין ראש השנה ליום כיפור, בעשרת הימים הנוראים, הרבנו בצדקות והיינו הולכים לסליחות באשמורת עם נץ ראשון. לאחר צאת הצום של כיפור, מייד לאחר שמיעת תקיעת שופר, נהוג לשתות גולאב, שזה מי ורדים עם קצת סוכר. את הגולאב שותים יחד עם גרידת תפוחי עץ עם קרח. זוהי התערובת שאיתה פותחים את הסעודה שאחרי הצום".
רחלי מרחיבה גם על המנהגים של הקהילה בחג החירות: "פסח הוא סוג של ראש השנה, ולכן מספר שבועות לפני ערב החג, מנביטים עדשים או קטניות אחרות וממש רואים שיח של ירוק שמסמל שיהיה לנו שפע ושנה טובה. זהו בעצם כמו איחול של לבלוב, פריחה וכל האיחולים האפשריים. גם הטקס של הכנת החרוסת היה מורכב. סבתא שלי הייתה מאגדת את כל הנכדות לצורך העניין. החרוסת מורכבת מהמון פרודוקטים מאוד יקרים: רימון, תאנים, תפוחים, אגוזים. היא הייתה טוחנת את כולם במטחנה ידנית של פעם, וכל בנות המשפחה היו באות לתת יד בדבר. היא הייתה מוסיפה לזה מעט יין מתוק, ותמיד הכינה בכמויות כדי שתוכל לחלק לנכדים ולילדים לאורך כל ליל הסדר. בדיינו, לפרסים יש מנהג לקחת בצל ירוק ובכל פעם שאומרים 'דיינו' – מכים אחד את השני, ויש הרבה אווירה טובה ומצחיקה מסביב".
רחלי טוענת שהיום הרבה השתנה ביחס של החברה שלנו אחד כלפי השני, וגם במקום של הקהילה והשכונה בחיי היומיום. "אני מאוד מתגעגעת לתקופה הזו. זוהי תחושה שצפה לי בעיקר בתקופת החגים, אבל היא חסרה לי גם ביומיום. חסר לי לראות את הילדים שלי בגינה, משחקים עם ילדים. זה אמנם קורה, אך לא במינונים שאני גדלתי עליהם. היה המון זמן איכות ביחד, וגדלנו בהרבה פחות פחד. אני חושבת שהאופן בו גדלתי השפיע עליי וגרם לי להעריך מאוד את היהדות והמסורת. אני מביאה אליי הביתה את כל המסורת והמנהגים שעליהם גדלתי. למרות שאנחנו חילונים, אנחנו חוגגים את כל החגים כהלכה. חשוב לנו מאוד להעביר את המסורת של העם היהודי גם לילדים שלנו".
***
חגי תשרי בפתח, ואיתם גם התקווה. תקווה שישובו כל הנעדרים והשבויים לחיק משפחותיהם. אנו נושאים תפילה לעתיד טוב יותר, לשנה בטוחה ושקטה, רוויית ניצחונות וללא אבדות. שנה של הגשמה, של פריחה ושל אושר פשוט וטוב. הלוואי שנזכה כולנו לשבת סביב שולחן החג, בידיעה שכל משפחה ומשפחה זוכה אף היא להתאחד בהרכב מלא, לציין את המנהגים הייחודיים לה, לחזור ולמסורות העתיקות ולמקורות. לניגונים המוכרים ולשירים השורשיים, כך שמשירה זו יתמלא הלב וישתוקק.
