הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)הריקוד מלווה את התרבות האנושית מאז ומתמיד. הוא ביטוי שמחה, חיבור רוחני ותחושת אחדות בין אנשים, זמנים ותרבויות.
באתיופיה יום כיפור היה יום מיוחד – לא רק יום של צום וסליחה, אלא יום של שמחה וריקודים. החגיגות היו מתחילות מוקדם בבוקר, כשכולם היו הולכים לנהר לכבס את בגדיהם ולהיטהר. אחרי יום של צום ותפילות, התפילות בלילה היו מלוות בשירה ובריקודים. הכוהנים היו שרים ומתפללים בקצב, והקהילה כולה הייתה מתמסרת לשמחה. המבוגרים והצעירים כאחד היו משתתפים בריקוד, ואני יחד עם חבריי הילדים צפינו בהשתאות. אני זוכר את השמחה שעטפה את כולם – מי שלא ראה את שמחת "אסתראי" בכפר, לא ראה שמחה מימיו. היה כוח גדול בריקוד זה, שמשך את כולם לתוך המעגל והצליח לחבר בין עולמות.
הריקוד הזה, שכביכול חרג מהמסגרת הצפויה של יום כיפור כ"יום הכפרה", לא היה יוצא דופן. יהודי אתיופיה רק שמרו מסורת קדומה, כפי שמסביר התלמוד (תענית ד', ח'): "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". הריקוד ביום כיפור יצר חיבור עמוק בין הגוף לנפש, ואפשר לנו להרגיש את האור גם במצבי תענית ורעב. הריקוד בא לאחד בין היחיד לרבים ובין האדם לאלוהיו, ודרכו הצלחנו לראות את התקווה ואת ההתחלה החדשה.
כיום, אני רואה את אותן התחושות של אחדות ורוחניות מתגלמות בריקודים שנערכים בראש השנה באומן ובמסיבת נובה, שמושכים אליהם אלפי אנשים מרחבי העולם. יש משהו עמוק ומיוחד בריקוד, משהו שלא ניתן להסביר במילים, אך אפשר לחוש אותו בכל תא בגוף. זה ההסבר שבכל שנה, אלפי אנשים נמשכים לאומן בראש השנה, כדי לחוות חוויה דומה של ריקוד רוחני. אומן הפכה למקום שבו הריקוד הופך להיות יותר מאמצעי ביטוי אישי; הוא הופך להיות דרך לחיבור אל האחר, שבו כל המגזרים, הגילאים מתאחדים בריקוד מתוך תחושת קדושה. הריקוד באומן הוא חוויה של שמחה פנימית ורוחנית שמאפשרת לאנשים להתרומם מעל כל המחיצות החברתיות והדתיות. הריקוד הוא לא רק תנועה פיזית – הוא ביטוי לנפש המחפשת אחדות עם אחרים ועם הרוח האלוהית.
במובן דומה, מסיבת נובה שמתקיימת מדי שנה במדבר מושכת אליה המונים מאותו כוח מסתורי שמאחד את כולם דרך הריקוד. בדיוק כמו באומן, אנשים מכל קצוות העולם, מכל רקע דתי ותרבותי, מוצאים עצמם רוקדים יחד, מתמסרים לקצב ולתנועה. המסיבה עצמה הופכת להיות מעין חוויה רוחנית, שבה המוזיקה והריקוד משמשים כלי להתרוממות רוח, אמצעי להפוך את הקשרים האנושיים לחזקים ועמוקים יותר.
מובן שיש הבדלים גדולים בין המקומות השונים בסוג הקדושה, ובכל זאת הריקוד, בין אם הוא מתקיים בכפר קטן באתיופיה, בראש השנה באומן או במסיבת נובה, הוא הרבה יותר מאשר תנועה פיזית. הוא דרך לעורר את הנפש, לחבר בין אנשים וליצור חוויה של אחדות רוחנית. זהו סוד הריקוד – היכולת לחבר בין עולמות, בין הגוף לרוח ובין האדם לאחר. הקצב, המוזיקה והאנרגיה הופכים את הריקוד לחוויה של חיבור הלבבות, שמעבר לגבולות תרבותיים או חברתיים. ריקוד זה מצליח לגעת בכל אחד מהמשתתפים במקום עמוק, פנימי וקדום. זאת אף הגישה שעולה מתוך עולם החסידות: "הריקוד דומה לניעור בגד מאבק – הוא מנקה את החיצוניות ומזכך את הפנימיות. כאשר אנו רוקדים, אנו משילים מעצמנו את השכבות החיצוניות שמפרידות בינינו לבין האחרים, ונותנים לרגש הטהור ולרוח שלנו לבוא לידי ביטוי".
בין אם זה ריקוד של חג יהודי עתיק, ריקוד חסידי או ריקוד מודרני, הסוד הוא אותו סוד: הריקוד מחבר אותנו זה לזה, מחבר אותנו לעולם ומאפשר לנו לראות את התקווה, את השמחה ואת הטוב שבחיים. הריקוד, כפי שהוא נשתמר בצורה להפליא בעולם הליטורגי של יהודי אתיופיה, מלמד אותנו שהריקוד הוא לא רק ביטוי של שמחה, אלא גם דרך להביע אמונה עמוקה באחדות ובתקווה לעתיד טוב יותר. לשואלים מדוע במסיבת הנובה כמות המשתתפים הדתיים, או כפי שקוראים לזה הדתל"שים, הייתה גדולה – עכשיו התשובה ברורה: הם חיפשו את הסוד הזה שכבר קשה למצא אותו בבתי הכנסת.
האם אנו נרקוד בשמחת תורה? נראה שהמסר שלנו ברור, למרות התקופה המאתגרת שבה אנו נמצאים, ובמיוחד לאחר האסון הכבד בשמחת תורה ב-7 באוקטובר: לא נפסיק לרקוד ולשמוח. ברגעים החשוכים ביותר, דווקא הריקוד יכול להעניק לנו כוח להמשיך, לחוש את החיבור בינינו ולחזק את רוחנו. אנו מחזקים זה את זה ומאמינים בניצחון הטוב. הריקוד היה ותמיד יהיה כוח שמחבר אותנו לחיים, לתקווה ולעתיד טוב יותר.
יש לזכור שלצד הריקוד והשמחה, אנו זוכרים ומתפללים למען שחרור החטופים, מבקשים רפואה שלמה לפצועים ומתפללים לניצחון צה"ל על אויביו בכל החזיתות, במהרה בימינו ובקרוב. אמן.
