מירון ח. איזקסוןפרשת "האזינו" מציגה לנו סוג חדש של עדות. בנוהג שבעולם עדים מוזמנים לדווח מה ראו עיניהם בעבר. בית המשפט, או כל מסגרת רלוונטית אחרת, אמור להתרשם מאמינות דבריהם ולהכריע בהתאם בנושא העומד בפניו.
לענ"ד, שירת "האזינו" מציגה כיוון זמנים הפוך: העדות ניתנת כלפי העתיד! התורה מדגישה את היות השירה עדות: "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל", "וענתה השירה הזאת לפניו לעד". השאלה היא כיצד יכולה להינתן עדות כלפי אירועים שטרם התרחשו (מובן שבמהלך שירת "האזינו" יש גם התייחסות להתנהגות העם בעבר, אולם נראה שאין עניין זה עומד במרכז).
נדמה שלפנינו אכן תופעה נדירה. שירת "האזינו" אמורה להיות שירת החיים של עם ישראל. עניינה אינו "רק" לימוד התורה וקיומה לפרטיה ולדקדוקיה. היא אמורה להיות קנה מידה פנימי בכל עת בעתיד, אשר על פיו נוכל לדעת מה הגון ומה מושחת, מה אמיתי ומה שקרי. לא לחינם כבר בפסוקים הפותחים אותה מודגשים המשפט, האמונה, הצדק והיושר. מנגד, מוזכרים העוול והפתלתלות. העדות נכתבת בשירה, כי רק כך היא יכולה לשכון בתודעה שלנו בקביעות ולעד "ולצרוח" באוזנינו מתי אנו נוהגים בהגינות ומתי אנו נוהגים באופן מושחת. העד שהפנמנו לתוכנו אמור להעיד בפנינו בכל דור ודור מחדש על טיב מעשינו. "כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם…".
מכאן שהגילוי ולא הכיסוי, החשיפה ולא ההסתרה, הם הטבע של העדות הניתנת לנו ולתודעתנו בשיר. האיום הנורא ביותר שיכולה להציג גישה זאת היא ההסתרה, או בביטוי הקשה והמדויק "הסתר פנים". ואכן עניין זה מוזכר הן בפסוקים הקודמים לשירה והן בשירה עצמה בהבלטה. "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאוהו רעות רבות וצרות….", "ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם…".
האם הסתר פנים זה מכוון למצב שבו רק הכללים "הרגילים" חלים על עמנו ללא חריגה מכללי הטבע וההיסטוריה המוכרים? האם נרמז כאן אף עניין רחב יותר? לא עלינו לעסוק בכך. די לנו בהפנמת המשמעות הקשה של הסתר פנים כלפי עמנו.
לצערנו הרב, אותו יום נורא לפני כשנה מייצג את האפשרות המצמררת הזאת. כאשר למעשה שום דבר אינו פועל כפי שמצופה ממנו. לא הבנת הסכנה המעשית על ידי המנהיגים ועל ידי אנשי המודיעין, לא אמצעי ההרתעה, לא סדר הכוחות בשטח, לא ההתארגנות הדרושה אל מול חדירת האויב ועוד. העובדות נשארו מוסתרות מכל הגורמים הרלוונטיים במשך שעות קשות ויקרות. אי אפשר להתעלם גם מאחד הפסוקים המגיעים מייד לאחר הסתר הפנים: "הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם".
הסתר הפנים מתואר בשירת "האזינו" כחריגה מהגורל הישראלי האופייני. זאת אומרת, שמבחינת הפלא העברי "הטבע" כולל כבר את ההשגחה האלוקית ואת הנס. מובן שעל הנס לבדו אין אנו רשאים לסמוך, ולפיכך כל המאמצים האפשריים מוטלים עלינו כבני אדם. באותה עת אנו מבינים שמאמצים אלה לבדם אינם מועילים. שירת "האזינו" מפעמת בנו איפוא בימים אלה כעדות קדומה שמתגשמת עתה, גם לצד האסון אבל גם לצד התקומה של עמנו בארצו.
בתקופה זו של חרדות קיומיות, משבר אמון בהנהגה, גבורה עילאית של לוחמים ואזרחים, הישגים מרשימים מול אויבנו – אנו מתפללים ומייחלים לבשורות טובות ולרחמי שמיים.
