בין ראש דתי לראש חברתי

מצוות ארבעת המינים כפי שהיא מוכרת לנו היום – אתרוג, לולב, הדס וערבה – לא נהגה באותה צורה במסורת האתיופית. שם נהגו להניח ענפי ערבה או תמר על הסכך של הסוכה שנבנתה בחצר בית הכנסת. כששאלתי את כוהני הקהילה על המנהג, לא קיבלתי תשובה אחידה, אך נראה שמדובר במסורת קדומה שמשלבת את ארבעת המינים כחלק מבניית הסוכה, ולא כמצווה נפרדת.

המסורת האתיופית, בניגוד לזו של חז"ל, אינה מפרידה בין מצוות ארבעת המינים לבניית הסוכה. פסוק בספר נחמיה, המתאר את חגיגות הסוכות בשיבת ציון, מציין: "…הָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת…". אין זכר לארבעת המינים כמצווה נפרדת מהסוכה. השאלה היא: מתי וכיצד הופרדו ארבעת המינים מבניית הסוכה?

המעבר הזה מסמל מעבר מחג סוכות חברתי לחג דתי. באתיופיה, חג הסוכות נתפס כחג חברתי, שבו המרכז היה הכנסת אורחים ואחדות קהילתית, פחות עיסוק בפרטי המצוות הטכניות של הסוכה וארבעת המינים. הרעיון המרכזי היה להתמקד באחר ולא בעצמי, ולכן יש קשר ישיר בין סוכות ליציאת מצרים: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי…". המשמעות כאן היא לא רק לזכור את יציאת מצרים, אלא גם את הליווי הא-לוהי במדבר. נראה כי יהודי אתיופיה שמרו על מסורת שבה חג הסוכות היה חברתי יותר מדתי. אולי במרוצת הזמן, כשקיבלה המסורת משמעות דתית חזקה יותר, ארבעת המינים הפכו למצווה נפרדת, המסמלת את איחוד כל חלקי העם היהודי.

הבדל בין הראש החברתי לראש הדתי מתבטא בגישות השונות לחיים הדתיים והחברתיים. הראש החברתי לא יתמקד בקיום תפילות בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי, כגון בתל אביב, ולא במקומות שבהם הדבר פוגע בחוסן החברתי. אף שבמסורת האתיופית הייתה הפרדה בין גברים לנשים באירועים, גם אם לא דתיים, ההפרדה לא כללה מחיצה מחמירה. הראש החברתי עוסק במשמעות העמוקה של האמונה, כמו הישיבה בסוכה, ולא בפרטים הטכניים כמו גובהה או בשאלה האם "פרי עץ הדר" הוא אתרוג או תפוז. עבורו, הישיבה בסוכה מסמלת את האמונה בקב"ה ואת התחושה שהאדם תמיד מהלך בצילו.

לעומת זאת, הראש הדתי לא בהכרח קשור לאמונה עצמה, אלא לתפיסה שנאחזת בפרטים מסוימים, בדרך שעלולה להוביל לאובדן האחריות החברתית ולפגיעה בחוסן הלאומי. ייתכן שהמצב הזה מאפיין את מה שעברנו בשנה האחרונה, עד שמחת תורה של שנת תשפ"ד. מאז האסון הנורא שפקד אותנו ב-7 באוקטובר, החברה הישראלית כולה מתמודדת עם תקופה של ארעיות וחוסר ודאות. אנחנו חווים תהליך עמוק של שבירת קונספציות ותפיסות לגבי החיים והמציאות שסביבנו. הכאב והאובדן שפקדו ופוקדים את כולנו גרמו להתעוררות חברתית-קהילתית יוצאת דופן, אשר מאלצת אותנו לשקול מחדש את האמונות שלנו, את הדרך שבה אנו מבינים את הקיום המשותף שלנו בארץ הזאת, ואת האופן שבו אנו בונים חברה מלוכדת וחזקה יותר במדינה יהודית ודמוקרטית.

באחד מביקוריי בארצות הברית, נהג מונית מקומי הניח בטעות שאני מוסלמי בעקבות הכיפה שעל ראשי. כשסיפרתי לו שאני יהודי מישראל, הוא הופתע ושיתף אותי בהתפעלות על הסולידריות המופלאה שהוא מזהה בין היהודים – אחווה ואכפתיות, בלי קשר למוצא או לצבע עור. הוא הדגיש שזה משהו נדיר, שאין כמוהו בין עמים אחרים. מצוות חג הסוכות במשמעות החברתית, אבל גם במשמעות הדתית כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה, מדגישה את הערכים הללו – הכנסת אורחים, אחדות קהילתית והתמקדות בקשר בין אנשים.

גם בזמנים הקשים ביותר, החברה הישראלית מפגינה חוסן יוצא דופן ומראה כיצד אחדות, תמיכה הדדית והיכולת להתגבר על אתגרים משותפים הם הבסיס האמיתי לכוחו של עם. במילים אחרות, אלו הם ערכים דתיים וחברתיים שהצליחו להחזיק אותנו כעם מאז יציאת מצרים ועד היום. ערכים אלו לא רק מחזיקים את החברה הישראלית מבפנים, אלא גם משאירים את העולם, ואף את אויבינו, בהתפעלות ובהלם טוטלי.

*בטור הקודם נפלה טעות, כשנכתב בטעות ש"החגיגות ביום כיפור היו מתחילות מוקדם בבוקר, כשכולם היו הולכים לנהר לכבס את בגדיהם ולהיטהר…". כמובן התכוונתי לכך שהחגיגות בערב יום כיפור היו מתחילות בשעות הבוקר המוקדמות, כשכולם היו הולכים לנהר לכבס את בגדיהם ולהיטהר. התפילות בלילה היו מלוות בשירה ובריקודים, שהיו חלק מרכזי מהחגיגות והמשיכו גם למחרת.