דחיית ספירת העומר

מספר חודשים לאחר צאת ספרי "מסיני לאתיופיה" התקשר אלי בבהלה אחד הרבנים מרבני הקהילה האתיופית. "מה עשית? אתה אומר שיש לשמור על המנהגים האתיופים! הרי אתה בכך מחזיר אותנו אחורה! ברוך ה'", הוא המשיך, "לאחר 30 שנה בארץ הצלחנו להתקבל כיהודים ו'התקדמנו' ואתה מעורר את הנושא מחדש?". תגובתו מצביעה על קונספציה שיסודה בטעות היסטורית ותיאולוגית לפיה, "בעוד שהעולם ההלכה התלמודי המודרני שעבר עיבוד של 2000 שנה הרי שהמסורת האתיופית נותרה בפיגור של אלפיים שנה". אכן, הקהילה הצליחה לשמר מנהגים עתיקים, אבל אני לא מסכים עם המסקנה של הרב. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא מנהג ספירת העומר.
חג השבועות הוא החג היחידי לגביו התורה לא נוקבת באיזה יום בשבוע הוא יחול. אמנם החג נקבע על-ידי שבעה שבועות של ספירה מחג המצות ועד חג השבועות, ביום החמישים, אבל מתי להתחיל לספור? התורה כותבת שיש להתחיל לספור "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". מה הכוונה? פירוש הביטוי "ממחרת השבת" הכתוב בתורה עורר מחלוקת גדולה בימי בית שני בתוך הקבוצות השונות שהרכיבו את העם היהודי בעבר. יש שהבינו שהכוונה היא ממחרת השבת של חול המועד, משמעות המילה "שבת" כאן היא יום השבת, כך שהכוונה ב"ממחרת השבת" היא ליום ראשון בשבוע. יש שהבינו שהכוונה ל-ממחרת יום השבת שלאחר חג המצות ואז חג השבועות, ובדומה לשני הרגלים הנוספים סוכות ופסח יחול באמצע החודש ט"ו לחודש. לעומתם, המסורת הרבנית פירשה שב"ממחרת השבת" הכוונה ליום טוב ראשון של פסח, היינו ט״ו בניסן, שנקרא "שבת".
ומה באשר למנהג יהודי אתיופיה? מנהג בני הקהילה להתחיל לספור את ספירת העומר מיום טוב האחרון של חג הפסח. גם ב"ביתא ישראל" הבינו שהפסוק "ממחרת השבת" מדבר על יום טוב, אך לא על יום טוב ראשון כי אם על האחרון. על פי זה, חג השבועות יחול לעולם בי"ב בסיוון. כששאלתי את אחד הכהנים לטעם מנהג זה, השיב: "קבלה היא מאבותינו וכך אנו נוהגים במשך דורות". ייתכן שדחיית הספירה נעשתה כדי שלא לערב את מצוות הפסח עם מצוות ספירת העומר. לכן, רק כאשר מסיימים לחגוג את הפסח אפשר להתחיל במצווה חדשה. דומני שהמחלוקת בגמרא באיזה יום בחודש סיון התרחש מעמד הר סיני יכולה להוסיף למחלוקות לעיל. אגב, על רקע זה יש הרוצים לדייק מדוע נוהגים להגדיר את חג השבועות כ"זמן מתן תורתנו" ולא "יום מתן תורתנו", שכן אין אנו יודעים את היום המדויק. כך או כך אין ספק שמנהגם של בני הקהילה האתיופית הוא מנהג מהעבר הרחוק שיש בו הרבה סימוכין וראיות מהתנ"ך, מכתבי יד שונים ועדויות.
לצערי, תפיסתם של מרבית הרבנים, כולל רבנים יוצאי אתיופיה, היא לראות במסורת היהודית של ביתא ישראל מסורת של טעות, וחכמי הקהילה נתפסים בעיניהם כעמי ארצות שאינם בקיאים בספרות התורנית תלמודית לדורותיה. בעיניי וכפי שראינו לעיל, יש פה קהילה המשמרת תורה שבעל פה בצורתה הראשונית וזה דבר פלא. אין כאן מסורת מתקדמת מול מסורת פרימיטיבית אלא שתי מסורות מקבילות, שונות ושוות. שנזכה לעמוד בתחתית ההר כאיש אחד בלב אחד אבל לא בדעה אחת.
(במדבר תשעט)