הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
שתי תנועות הובילו לבחירת רבקה כראויה להינשא ליצחק אבינו. ראשונה בהן היא בקשת אברהם אבינו מעבדו, שילך לארץ מולדתו, 'ויקח אשה לבנו משם'. סיבה ראשונה שאברהם אבינו ע"ה מציין היא, שאין הוא מסכים לכך שבנו יינשא לכנענית מבנות הארץ, אלא הוא צריך להקים את ביתו עם המשך משפחת "שם" בני נוח. סיבה שניה היא מעשיה של רבקה עצמה: הנכונות שלה להכיר בכך שהעבד אינו יכול (כנראה לאור מנהגי המקום) לשאוב מים תוך כדי התערבות עם בנות העיר היוצאות לשאוב מים; הנכונות שלה להתמסר לפתרון הבעיה, ולשאוב גם לעבד וגם לכל גמליו; הנכונות שלה להציע את בית משפחה לאירוחו של העבד. כל אלה מלמדים על התכונות המופלאות של אשת החסד.
כיצד נתרגם את הסיפור הזה לימינו? מה ניתן ללמוד על הנישואין, על הזוגיות, ועל הליכה בדרכי אבות לאור הסיפור המסעיר הזה? נראה כי אף אנו יכולים ללמוד ממנו על שתי תנועות המרכיבות ביחד את הזוגיות. מחד גיסא, תחומים אובייקטיביים, שאינם תלויים באופיים של בני הזוג, כגון: החובה להינשא רק למי שהוא או היא חלק מעם ישראל ואיסור נישואים מחוץ לעם ישראל; הבחינה האובייקטיבית, בתפישות חיים בסיסיות משותפות, ברקע של הזוג המאפשר זוגיות טובה, וכדו', שחשוב להדגיש שהיא מוגבלת ביכולתה, אך גם היא חשובה. מאידך גיסא, אנו למדים מסיפור זה כי אחד היסודות המהותיים ביותר בין לזוגיות ובין לבניין האומה הוא המידות הטובות, החסד, ההיפתחות, הרגישות למצוקה של השני, היכולת להאזין להקשיב ולהתמסר, והיכולת לפתוח את הבית – לא רק את זה הפיזי כי אם גם את זה הקיומי והנפשי.
רבים טוענים כי אחת התכונות הישראליות ביותר היא הסירוב להיות "פרייאר". במסגרת זו, הגבול בין עשיית חסד, רגישות לזולת, הסכמה לגאול אותו ממצוקתו נמצאת על גבול דק מאוד. לעתים הוא אכן מעשה שנכנע לניצול, וגם ההלכה קבעה "עזוב תעזוב – עימו", ובשעה שהוא מסרב לעשות את מה שהוא יכול לעשות – לא מוטלת עלינו חובת סיוע. זה נכון גם במישור הפרטי, וגם במישורים של התנהלות ציבורית וכלכלת מדינה. ברם, בד בבד אנו צריכים להתמלא מהבשורה של רבקה אמנו: עשיית חסד ושותפות במצוקה, בין כאשר מדובר בתחומים אישיים, ובין כשמדובר במדינה העושה חסד עם מי שאינו מסוגל – היא מהיסודות העמוקים ביותר של הקיום האנושי, הסולידריות, והליכה בדרכיו של הקב"ה.
ניתן להתווכח מהי הדרך היעילה ביותר לעשות זאת. לעתים דווקא סיוע יותר – מזיק, או שהוא אינו הוגן כלפי התביעות מהמסייעים. אולם אל לנו לאמץ את תרבות החיים הכלכלית, בין האישית ובין הציבורית, שאינו רואה את מי שמתקשה, וחז"ל כינו אותה בתואר הנורא: מידת סדום. לעולם תהא משנת מסכת אבות לנגד עינינו: "אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם" (אבות פ"ה מ"י).
(חיי שרה תשפ"ב)
