לחפש את שביל הזהב
יום כיפור תשפ"ה. שתי כיכרות מרכזיות בת"א, כאילו שתי מדינות. האחת –כיכר המריבה. נוכח התנכלות של 'פרוגרסיבים' למניין המסורתי שניהל שם ארגון 'ראש יהודי' ביוכ"פ ביוכ"פ שעבר, השנה הייתה הכיכר כמעט ריקה ממתפללים (התנהל שם מניין ביוזמה פרטית). כזכור, העירייה הצטרפה לאותם 'ליברליים' והתנגדה לקיים שם את המניין של 'ראש יהודי' בהפרדה. בג"ץ אישר את התפילה בהפרדה, אך שלח את 'ראש יהודי' לקיים את המניין בגן העיר (גן שמאופיין בריבוי הומואים ולהט"בים, ומעניין מדוע בג"ץ שלח את המניין דווקא לשם), ואסר על קיומו בכיכר אתרים. יו"ר 'ראש יהודי', ישראל זעירא, בירך על הכרת בג"ץ במניין בהפרדה, אך החליט שלא לקיים השנה תפילה במרחב הציבורי בגן מאיר, לדבריו, מחשש להמשך פרובוקציות, כפי שעלה ברשתות השונות. בטח בשנה כואבת ורגישה זו, אמר, יש לחפש את המאחד. בשנה הבאה, הבטיח, נחזור לשטח.
להערכתי הצנועה, מאחורי ההתנגדות של הפרוגרסיבים למניין בכיכר עומדת לא רק התנגדות לתפילה בהפרדה. מה שמטריד ומלחיץ את הגופים הפרוגרסיביים האלה היא מהות הפעולה של 'ראש יהודי': לקרב את ישראל לאבינו שבשמיים, ובעיקר זיהוים של ראשי הארגון כחרד"ליסטים. סמוטריצ'ים, אם תרצו.
סגנית רה"ע בת"א, וממנהיגות המאבק בתפילה שניסו 'ראש יהודי' לארגן, הסבירה בתקשורת את התנגדותם למניין הזה בפגיעה לכאורה בערך ה'שוויון' ופגיעה בנשים (ההפרדה), אבל איכשהו נפלט לה משהו כמו: "זעירא הוא מהתלמידים הקרובים לרב טאו, הרב הכי קיצוני שיש". האוזניים שלי שידרו למוח שזה החשש הפנימי שלה. חשש מפני החדרת רוח החלק היותר קיצוני בציונות הדתית לתל אביב. היא מחברת את המניין המדובר להתבטאויות של הרב לוינשטיין, למשל, בענייני נשים, להט"בים וכדומה, בחדא מחתא. האמת, אני ממש לא בטוח שהיא הייתה מגיבה אחרת לו על ראשו של זעירא הייתה כיפה בגודל שקל, וכמו כל תל-אביבי מצוי (בגיל המתאים ועם הקואורדינציה הנכונה) היה רוכב על קורקינט חשמלי, אבל העובדה שבעיניים שלה, רוח הרב טאו והר המור מרחפת מעל ארגון 'ראש יהודי', דיה כדי לצאת למאבק מכוער. והמניין הזה היה רק הזדמנות להוציא קיטור.
נשמע מפחיד? לפחות בהקשר זה של התפילה ביוכ"פ, ישראל זעירא היה מוכן לפשרות שהוצעו, בין השאר בהתערבות נשיא המדינה וארגון רבני צהר, אבל הצד השני, כולל העירייה, דחו כל פשרה.
ולמה אני מתחזק בהערכה שלא רק עניין ההפרדה עמד בבסיס ההתנגדות? כי אותה פשרה שנדחתה, כמעט אחד לאחד, יושמה בתפילה הרבתי שנערכה ע"י רבני צהר בכיכר החטופים. גם היא בתל אביב. מתחם נפרד לגברים, מתחם נפרד לנשים (נכון, בלי מחיצה שתפריד, וזה לענ"ד ההבדל המהותי בין מה שהיה פה למה שרצו שם ובגינו לא התקיימה תפילה), ומתחם לתפילה משפחתית מעורבת.
וכאן אני שואל, בעיקר את עצמי, אבל מכוון גם ובעיקר לאחרים, גדולים (במעמדם הציבורי) ממני. נקודת המוצא היא שיש לנו הדוסים עניין להאהיב את הקב"ה ואת התפילה על הציבור שאינו מחובשי בתי הכנסת שלנו, ויש שתי אופציות: האחת, תפילה במרחב הציבורי עם מחיצה פיזית ברורה, ואז רבים מהם לא יגיעו לתפילה הזו (מתעלם רגע מהפרוגרסיבים, מחולדאי ודומיו); השנייה, תפילה בהפרדה אך ללא מחיצה פיזית, כלומר גברים יושבים פה, נשים בטורים סמוכים אך בנפרד, ולאופציה כזו יגיעו הרבה מאותם חילונים עם ילדיהם, אם זה – אותה מחיצה בעין, גדר וכדומה – זה מה שעושה את ההבדל בין זה שמאות או אלפי חילונים בהגדרה באים להשתתף בתפילה, לבין זה שהם לא יגיעו ולא יטעמו מהחוויה היהודית המעצימה הזו, ובאוויר יישאר ריח של פילוג ושסע בעם – מה נכון יותר? אינני איש הלכה, אבל אני בטוח שבישראל 2024 יש מקום לחשיבה הלכתית מקורית, נועזת. ב"ה יש לנו מדינה, יש לנו מדינה מורכבת. הכלל ששנינו בישיבה בזמנו "חדש אסור מן התורה" ראוי לענ"ד לבדיקה ולעיון מחדש. ע"י בני סמכא, כמובן.
הייתי מכריז ואומר: "מצווה להתגייס"
כשהייתי ילד לימדו אותי שחוק יש לכבד. חוק הוא חוק הוא חוק. כשהתבגרתי, הבנתי שיש חוקים ויש חוקים. יש חוק אחד יחיד ומיוחד. חוק הגיוס, שיש הקוראים אותו חוק ההשתמטות. כידוע, זה כמה חודשים, לאחר התערבות בג"ץ, אין חוק או תקנה המשחררים צעירים חרדים משירות בצה"ל. מה עושים לבחור חילוני שמקבל צווים ולא מגיע, אתם יודעים. צוות משטרה צבאית מתדפק על דלת ביתו ולוקח אותו אחר כבוד לחקירה, מעצר ומשפט.
עם חרדים משתמטים, צה"ל הגדול, הצבא שמחולל פלאות בעזה ובלבנון, לא מתעסק. בהכוונת המדינאים, מן הסתם. כפי שנראה, הוא גם לא בדיוק יודע כיצד להתמודד עם זה. בשוליים הוא מצליח לגייס כ-2,000 צעירים חרדים בשנה, בדגש על לא מהלמדנים המובהקים. לעומתם, הרוב המוחלט מציית להנחיית רבותיו, בראשות מנהיגם הרוחני בן 90 פלוס (עד 120), ואפילו לא מתייצב לצו ראשון. לך תחפש אותם. בצה"ל עובדים על זה קשה. מה לעשות, הצרכים מרובים. חסרים כ-10,000 חיילים. הייתי מחפש דרך לחייב את המשפחות האלה, שילכו המשתמטים והוריהם לחלקות הצבאיות, למחלקות השיקום ולמחלקות הפסיכיאטריות, ויבינו ממה נובע המחסור בלוחמים. הרבה יותר נוח לעצום עיניים או להסתפק בתפילה ובלימוד עבור הנלחמים.
ערב ראש השנה נערך כינוס גדול של תלמידים ואברכים, רבים מהם גיל הגיוס, קרי ההשתמטות. גדול הדור מבחינתם, הרב לנדא, התכוון, כך נכתב במרשתת, לומר בכינוס הזה דברים נוקבים נגד גיוס לצה"ל. משהו כמו: "אף אחד מהתלמידים בישיבות לא יתגייס. לא יקום ולא יהיה". להמריץ ולחזק אותם, לבל ייעתרו לכל מיני השתדלויות מצד הצבא הנעשות בעיקר באמצעות רבנים וקצינים מהמגזר החרדי שכן מבינים את המצוקה של הצבא-המדינה. אלא, כך מדווחים עיתונאים חרדים, ברגע האחרון נודע לכבוד הרב שדרשתו נופלת בדיוק ב-7 באוקטובר למניינם, היורצייט של הטבח ותחילת המלחמה. הרב הבין שאין זה עיתוי מתאים לחמם את השטח ולהרחיב את הניכור בין חלקי העם, ולכן ירד מכוונתו לשאת את הדברים שתכנן, העביר שיעור בנושא אחר וקרא להתפלל להחלמת החיילים הפצועים. גם משהו.
אבל, השעון לא עוצר מלכת. ביום שני הבא ייפתח בכנסת מושב החורף, ושני דברים חשובים מאוד, גם למדינה וגם להישרדות הקואליציה, ימקדו את עיקר תשומת הלב: תקציב המדינה וחוק הגיוס/ההשתמטות. אם ניקח את דברי חברי הכנסת החרדים ברצינות, הרי שהא בהא תלייה. ובעברית: אם ביבי לא מעביר את חוק הגיוס, כפי שהם רוצים אותו, הם לא יתמכו בתקציב שעה שיובא לקריאות שנייה ושלישית בכנסת. הם חזרו בפני רה"מ כמה פעמים על ההתניה הזו, אבל לביבי זיכרון טוב. גם בעבר הם השתמשו באותו איום ממש, וראה זה פלא, הצביעו בעד התקציב כמו טטלה. נכון, קיבלו הרבה תופינים=תקציבים, אבל כולם מקבלים, למה שהם יקופחו? אז, סביר שגם הפעם יתמכו. גם אם חוק הגיוס עוד לא יהיה נעול וחתום.
אבל, יש אבל. עם כל הכבוד לכסף, חוק הגיוס, לפחות עבור חלק מחברי הכנסת החרדים (כולל כאלה שבעצמם שירתו בצה"ל), זה כבר משהו אחר. הם לא יצליחו להירדם בלילה אם האצבעות שלהם יכשירו חוק שאיכשהו יחייב צעירים חרדים להתגייס לצבא. מה שקורה כעת זה שהשר לשעבר מש"ס, אריאל אטיאס, ממשיך מטעם דרעי את המגעים בעניין חוק הגיוס עם המשפטנים הרלוונטיים במשרדי המשפטים והביטחון. יו"ר ועדת חו"ב אדלשטיין מנסה לקדם חוק גיוס ששני הצדדים יוכלו לחיות עימו, והוא משדר שהוא ממש לא רואה עצמו מחויב להנחיות שנתניהו מתכוון לתת לו בעניין תחת האילוצים הפוליטיים שלו. עוד סברה מתגלגלת, שכדי לרצות את כולם, כולל בג"ץ, הכנסת תעביר איזשהו חוק גיוס (בהימנעות החרדים בהצבעה), ועד שבג"ץ יפסול גם את החוק הזה ויורה לתקנו והכנסת תתקן, יעברו עוד הרבה מים בירדן. בינתיים לא יגייסו חרדים וכן יעבירו תקציבים, ונהיה כבר אוטוטו בבחירות, ואז ה' יעזור.
להערכתי, אפשרות אחת היא שאם נתניהו ירגיש שמצד החרדים מונחת חרב על צווארו, אבל הפעם ברצינות, באבחת מכתב אחד הוא יפנה את אדלשטיין מראשות ועדת חו"ב המכינה את חוק הגיוס לאישור המליאה, ויציב במקומו איזה דחליל מטעמו. הכלבים (התקשורת וחלק גדול מהאזרחים) ינבחו, אבל השיירה (שרידות הקואליציה) עוברת. והצבא? הצרכים שלו? כבר אין כמעט חיזבאללה, כבר כמעט אין חמאס, השלום בפתח, אז מה אתם מקשקשים. בשביל מה צריך עוד חיילים?
ובינתיים, חרף התסכול נוכח המספר הזעום של צעירים חרדים שמתגייסים, באכ"א נערכים להוצאת 6,000 צווי גיוס לחרדים (בתקווה שלא ברור על מה מתבססת) שיגיעו לפחות 1,500 מהם, אבל הפעם צווים יישלחו לא רק לכאלה שאינם לומדים בישיבות אלא עובדים למחייתם, כפי שהצבא הקפיד עד כה. הפרקליטה הצבאית דרשה מאכ"א שלא להמשיך בהבחנה בין מי שלומדים למי שאינם לומדים. לפי ההנחיה, 6,000 הצווים הבאים יישלחו לכל הצעירים החרדים בגיל גיוס. הסיבה המשפטית ברורה: אין חוק המאפשר לא להתגייס לצה״ל. כל מי שבגיל גיוס חייב להתגייס לצבא. איך פתחנו כאן? יש כאלה שהחוק מתייחס אליהם, והם מתייחסים אליו בכובד ראש, ויש כאלה ש"בצפצוף מצפצפים" על החוק ועל הגוף שעומד מאחוריו.
והערה לא קלה שלי: מי שקורא את טורי בעקביות יודע שמסמוטריץ', מבן גביר ומחבריהם, שמוכנים לתת ידם לחוק ההשתמטות, התייאשתי. בעניין הזה אני מרגיש ממש נבגד, יותר מכל דבר אחר (לענ"ד מותר לי, כאב לבן שנמצא עתה בצפון בצו 8, לאחר כ-200 ימי מילואים, ובידיו צו נוסף לנובמבר בעזה, ובן אחר שמאז נלחם כצנחן ב'צוק איתן' ועוד לא לגמרי יצא מזה). אבל, אני מוצא עצמי תוהה: היכן תנועות הנוער הנפלאות שלנו – בני עקיבא, עזרא ואריאל – החממות הכי נפלאות שמצמיחות חיילים לתפארת המדינה? מדוע הן לא מעודדות ומכווינות את החניכים הבוגרים שלהן לצאת לרחובות בני ברק וירושלים, ולעשות שם חריש עמוק בנושא גיוס החרדים? לא חייבים ללכת מכות, יכולים לדבר, להתווכח, להסביר, להפציץ את הרשתות החברתיות החרדיות ב'מכתב לאחי החרדי' וכדומה. לעורר את הרחוב. ואם יחטפו, שיחזירו. אבל להישאר אדישים לנושא? אני לא מבין. "אילו היה לי כוח, הייתי יוצא לשוק… הייתי מכריז ואומר: מלחמת מצווה, חובה להתגייס. הדם שלנו לא פחות סמוק מדמכם שלכם". לי, בגילי, כבר אין כוח לצאת לשוק ולזעוק. אז אני עושה זאת כאן.
כמה רוע
קיבלתי ביום כיפור להשתדל לא להשתלח. מצטער, אני לא עומד בזה. מישהו שהשתתף בתפילת נעילה בישיבת ההסדר בשדרות, העלה ברשת סרטון שבו הראה את בחורי ישיבת ההסדר רוקדים בדבקות בסוף 'אבינו מלכנו' עם צאת היום הקדוש. איזה בן אדם טיפש ורע לב הגיב ברשת: "משתמטים". איך להגדיר אותו – אידיוט? מנוול? אני רוצה לקוות שהוא לא ידע ששישה תלמידים ובוגרים של ישיבת ההסדר שדרות נפלו (עד כה, ולוואי שלא עוד) במלחמת "חרבות ברזל". שיידע שמאות תלמידים ובוגרים של הישיבה מחרפים גם בימים אלה את נפשם במלחמה. לו הייתי פוגש באותו כסיל, הייתי מציע לו לנסוע דחוף לישיבה בשדרות ושיבקש מראש הישיבה רשות לעמוד בבית המדרש ולבקש סליחה ממשפחות הנופלים, מראשי הישיבה, מהתלמידים ומהבוגרים. זה עוד לפני התנצלות ו'לא ידעתי', שראוי כי יפרסם ברשת החברתית.
חכמים, היזהרו בדבריכם
בגיליון קודם פרסמנו את 'מכתב הרבנים' שממנו התרשמנו כי יש איזושהי תזוזה בקרב כמה וכמה רבנים מהזרם החרד"לי, כאילו הם מוכנים לעסקה עכשיו שתחזיר את כל החטופים, אם זו תהיה מקובלת על הדרג המדיני והצבאי. וכמו שקורה עם הרבה גילויי דעת של רבנים, שחלק מהחתומים מסבירים אח"כ כי לא הובנו כראוי, דברים הוצאו מהקשרם וכדומה, גם הפעם לפחות שניים מהחותמים, הרב שריקי והרב אליקים לבנון, מיהרו להסביר כי אלה שהבינו כמונו פשוט לא הבינו נכון.
הרב אליקים לבנון, מחשובי הרבנים בשומרון, הבהיר בריאיון לרשת ב' את משמעות מכתב הרבנים. בתשובה לשאלה "ומה יהא על החטופים?", השיב הרב לבנון: "איבדנו אלפי אנשים במלחמה הזאת, חיילים ואזרחים, אז יצטרפו אליהם עוד מאה אבודים. אין מנוס. לא נחריב את המדינה בגלל עוד חטופים שכלואים בתנאי גיהינום". במקרה שמעתי את הדברים ב'לייב'. חי. האמת? לא האמנתי, ואפילו התביישתי. שרב כה חשוב ומוערך יחשוב ככה? ואף אם חושב ככה, שיתבטא כך ברדיו שכלל הציבור מאזין לו? (אוי, כמה חסר הרב עובדיה יוסף, שידועה גישתו שעפ"י ההלכה חובה על המדינה לחלץ שבויים משביים גם מעבר לכלל ש"אין פודים שבויים יתר על דמיהם"). וגם אם חושב ככה הרב אליקים לבנון, ומה שמנחה אותו זו ההלכה (בזה אני בטוח), האם הרב לא מכיר את "כשם שמצווה לומר הנשמע כך, מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע"? קטונתי לבקר את הרב לבנון, אבל כאן, בנושא החטופים, לא יכולתי להחריש.
