מדי שנה בחג הסוכות, אנחנו יוצאים מביתנו היציב והקבוע למבנה פשוט וזמני, הסוכה, למשך שבעה ימים, ולומדים להעריך את הנוחות והביטחון שיש בביתנו. אולם, בתשפ"ד היו מי שחוו את הארעיות במשך כל השנה – המפונים. מפונים מהצפון ומהדרום, שחלקם עדיין לא הניחו את מקל הנדודים, נזכרים ב-7 באוקטובר אשתקד, מגוללים את המעברים השונים שחוו ומספרים על התוכניות לחג.
לפני שנה, חג הסוכות בקיבוץ עין השלושה התהדר בסוכה מרכזית וקיים תחרות סוכות בין חברי הקהילה. מי שיבוא לשם היום, יוכל לראות חלק מהסוכות הפרטיות עומדות שם מאז השנה שעברה, כמו מספרות על הקיבוץ שנשאר ריק מאז אותו היום. כשפבלו לפלר בן ה-67 עלה ארצה מאורוגוואי, נפשו נקשרה בקיבוץ. קיבוץ של חילונים ומסורתיים שבבית הכנסת שלו תוכננו הקפות לכבוד החג. בשנת תשפ"ד במקום הקפה – הם קיבלו מתקפה.
"בשש וחצי התחילו אזעקות, פיצוצים ונפילות בכל האזור, ובכמויות אדירות", הוא נזכר ב-7 באוקטובר אשתקד. "כולנו נכנסנו לממ"דים. מהר מאוד לא הייתה לנו כמעט תקשורת. היה מאוד קשה להתחבר לווטסאפ ולאינטרנט, והתחלנו לשמוע יריות קרובות מאוד. לא הבנו בהתחלה שיש מחבלים בתוך הקיבוץ, עד שהתחלנו לשמוע צעקות בערבית. היום אני יודע מתחקירים שקיבלנו, שהיו למחבלים מפות של הקיבוץ. בסך הכל, לכל כיתת הכוננות שלנו היו רק ארבעה נשקים צה"ליים. בשבע בבוקר הרבש"צ, רס"ן (במיל') רם נגבי, חטף טיל RPG ונהרג. בנוסף אליו, נהרגו שלוש בנות ונשרפו כמה בתים".
מה קורה אצלכם באותן שעות?
"לבית שלנו פרצו מחבלים, או שאלה לא היו המחבלים, אלא האספסוף שהגיע אחריהם. הם שברו הרבה דברים באמצעות סכינים, רצו לגנוב. הם פרצו לממ"ד, אז יצאתי משם והשארתי את אשתי בפנים. ניהלתי משא ומתן עם אחד מהם שדיבר אנגלית. הם גנבו מה שגנבו, וכנראה שבגלל שהייתי יחסית רגוע, הם עזבו אותנו בשקט".
ממש אמרת לו "קחו הכל, רק אל תיגעו בנו"?
"כן. אחד מהם דיבר אנגלית רהוטה מאוד. הם לקחו שקיות רב-פעמיות ומילאו אותן במה שיכלו – כסף, טלפונים ניידים, טלפונים קוויים, מכשירים חשמליים. רוקנו לי את הארון של האלכוהול – בקבוקי יין, וויסקי, בירה. לבסוף, הם לקחו לנו שני זוגות אופניים כדי לסחוב את כל הציוד שבזזו".
כוחה של קהילה
בשעות הצהריים צה"ל מגיע לחלץ את התושבים. פבלו ואשתו נילי עולים על משאית צבאית עם בנם, כלתם, ונכדתם התינוקת. "הוציאו אותנו בשיירה במשאיות צבאיות, עם קירות ממוגני ירי. משאיות להובלת חיילים. למעלה הן פתוחות בלי גג, כנראה כדי שהחיילים יוכלו להשיב אש או משהו. בשכונה שלנו היה יותר נזק בגלל האספסוף הזה. הם ניסו לפרוץ לכל המכוניות. מה שלא הצליחו לגנוב הם ממש שברו, ירו במנועים", הוא משחזר.
פבלו מתעכב על הנסיעה עצמה ועל התחנות בדרך, אולי כדי להבהיר את הפחד הגדול ביציאה מהבית, להמחיש שגם כשהמקום המוגן ביותר נעשה מלכודת מוות – המצב בחוץ עלול להיות גרוע שבעתיים. "אמרו לנו לא להסתכל לצדדים. היו המון מכוניות שרופות בצדדים של הכבישים. אני מתאר לעצמי שעדיין לא הספיקו לאסוף את הגופות משם. ככה יצאנו בשיירה במשך שעה לפחות על משאיות פתוחות, כמו ביציאת מצרים".
הם מגיעים לעיר הדרומית בארץ באישון לילה. חמישה וחצי חודשים חברי הקהילה שוהים במלון באילת, ולמרות המרחק מהבית פבלו מבקש להדגיש את שגרת הקיבוץ, שבכל זאת במידה מסוימת נשמרת. "הקהילה מגובשת מאוד, והמלון עזר לנו לשמור על הלכידות שלנו. הם ארגנו באולם האירועים שלהם מקום לבית תינוקות ולפעוטון, וסגרו חדר אוכל קטן קרוב לבריכה שישמש גן ילדים", הוא מספר.
למרות הקושי בשהות במלון, והצפיפות לאורך זמן, זה מה שפבלו מתאר כנחמה הגדולה ביותר – הקהילה. כשחברי הקהילה עברו מהמלון לשמונה בניינים בנתיבות, זה מה שהוא ממשיך לתאר בתור הרשת שמחזיקה את כולם מנפילה מסוכנת. ולא רק הקהילה של הקיבוץ, הוא מספר איך במעבר לנתיבות הם זכו לחיבוק חם ועוטף גם מהתושבים המקומיים. "תושבים של נתיבות שגרו באותם בניינים יחד איתנו, קיבלו אותנו מאוד יפה. גם התושבים, גם העירייה. עם המון מתנות ודברים לבית, עוגות, והרבה אהבה".
השנה בשמחת תורה הולכים לארגן בקיבוץ הקפות קהילתיות לזכר מרסל טליה, שנהרגה ב-7 באוקטובר. מרסל היא ממקימות חוות טליה שבדרום הר חברון, והיא שהתה בביקור אצל בתה, חברת הקיבוץ, שילדה תינוקת יומיים לפני המתקפה.
יש משהו שהבנת בנדודים האלו בין המלון והבניינים?
"כמה שאנחנו נודדים, הקהילתיות היא החוסן שלנו, הדם שלנו. ואם אצלנו מסוגלים לחיות ביחד ולהשתתף באותה קהילה – דתיים, מסורתיים וחילוניים – אין שום סיבה שזה לא יהיה בכל הארץ".
4 נפשות בחדר אחד
עדי יצחקוב-אלבז, בת 48, היא אם חד-הורית ל-3 ילדים משלומי. כשהיא מתארת את חג הסוכות הקודם, היא נזכרת בגעגוע בחג מהנה עם הילדים ועם החברים – עד בוקר שמחת תורה. אז עדי מתחילה לקבל הודעות שמבשרות לה על המתקפה המתרחשת בקצה השני של הארץ. "יש לי משפחה בקיבוץ בארי, אז כבר בשעה שש וחצי בבוקר, בקבוצה של המשפחה, הם התחילו להתכתב שם ולכתוב שיש להם בלגן בקיבוץ וחדירת מחבלים. היינו איתם כל היום בטלפון, אבל לא הבנו את גודל האסון".
באסרו חג סוכות, מורידה עדי את הקישוטים מהסוכה ומחזירה אותם למקומם. היא אורזת כמה מזוודות עם בגדים לשבוע ונוסעת לעכו עם ילדיה – לאמא של חברה שלה.
מה מרגישים ברגעים האלו?
"האמת שברחנו. לא ידענו מה מצפה לנו, מה הולך לקרות לנו, ולא רציתי לקחת סיכון על הילדים שלי, ופשוט הערתי את שניהם בשעה שבע. הרבה מהחברים רשמו בקבוצות של היישוב שהם עוזבים את הבתים תוך כדי השבת. חברות כבר התארגנו ונסעו".
אחרי כמה שעות בעכו, מקבלת עדי הזמנה מחברים להתארח במתחם צימרים במושב שזור. היא שוהה שם עם ילדיה ועם מפונים נוספים מהדרום כעשרה ימים. "אחרי שבוע וחצי הודיעו לנו שמפנים את היישוב שלנו, אז ביקשו ממני ללכת לירושלים, אבל הילדים שלי לא הסכימו. יום אחרי פתחו לנו אפשרות בחיפה – ולזה הילדים הסכימו", היא נזכרת.
המזוודה עם בגדים רק לשבוע כמובן לא הספיקה, עדי הייתה צריכה לחדש את המלתחה לה ולילדיה. הם שהו במלון בחיפה במשך 10 חודשים. לביתה בשלומי חששה להתקרב, כי היו שם התרעות ונפילות כל העת.
החודש הראשון במלון לווה בהרבה חוסר ודאות, אבל גם בחיבוק חם מצד הסביבה. אחרי חודש ילדיה של עדי, וילדים רבים נוספים במלון, כבר לא רצו להיכנס לחדר האוכל – הם רצו אוכל ביתי, טעם של בית ולא לאכול בהכרח בשעות מסוימות. אז עדי וחבריה התחילו לבשל בתוך החדרים. "חווינו מציאות לא פשוטה, היה קשה וצפוף 4 נפשות בחדר, אף אחד לא עבד, כולנו היינו כל היום במלון. החיים שלנו באיזשהו אופן נעצרו. גם אני וגם הקטנה שלי הלכנו לטיפול CBT, כי הבת שלי הגיעה להתקפי חרדה ולפחדים, כי הכל היה מבלבל ולא פשוט".
בתקופה האחרונה הם עברו לנהריה, וכיום יש לה יותר אומץ לחזור לשלומי. "אני נוסעת פעם בשבוע הביתה כדי לבשל אוכל לילדים. התחלתי לנקות קצת את הבית – דבר שלא עשיתי במשך 11 חודשים. כשהייתי באה, הייתי שמה את הדברים ובורחת, אפילו לא עשר דקות בתוך הבית. זה היה פחד מטורף להגיע לשם. וגם בכי – בכל פעם שהייתי מגיעה, הייתי בוכה במשך שעתיים-שלוש על כל הסיטואציה ההזויה הזאת שאת משאירה את החיים שלך, את מה שהכרת לפני, מאחורה, ועכשיו את צריכה להתרגל למשהו חדש".
עד היום, שנה אחרי, הסוכה של תשפ"ד בחוץ – בערך. שכן אחד פירק אותה בתחילת המלחמה, אבל את החלקים המפורקים אף אחד לא אחסן לשנה הבאה. כך הם עמדו מיותמים במשך שנה שלמה, מחכים שמישהו יעשה בהם סדר – כמעט כמו הבית של עדי שממתין שהיא וילדיה ישובו לאייש אותו. "אני אצטרך לקנות סוכה חדשה", היא אומרת, "הסוכה הזאת כבר לא שמישה. השנה בטוח זה לא יקרה, אבל בשנה הבאה אני מקווה שנחזור הביתה כבר באופן מלא וסופי".
איך את מרגישה לקראת החג, כשאת עדיין נודדת?
"אנחנו בשוק ולא מעכלים. צחקנו על זה בהתחלה כשהגענו למלון: היינו יושבים ואומרים: 'בתוך חודש, גג חודשיים, נחזור הביתה'. ועובר עוד חודש, ואתה אומר, 'זהו, בחודש הבא חוזרים'. מחודש-חודשיים זה התארך לשנה שלמה. עברנו כבר את הקיץ, ואנחנו נכנסים לחורף. ועוד אין אופק, עדיין אין צפי מתי אנחנו חוזרים הביתה".
אולי מתוך הטלטלה הגדולה שהיא עוברת, עדי מסכמת את השנה הזו בתובנה שלה. "כל אחד שחי בבית שלו, וזה נראה לו טריוויאלי לחלוטין – זה ממש לא. צריך לאחוז בזה הכי חזק שיכולים, כי זה משהו שיכול להתהפך בן רגע, אנחנו לא יכולים לדעת לאן זה יגיע. זה הגיע לדרום ולצפון הרחוק, מחר זה יכול להגיע גם למרכז. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, ולנצל כל רגע עם המשפחה".
אין צפי חזרה
יום הולדתו של שי רבין חל בהושענא רבה. הוא תכנן לחגוג את גיל 36 עם משפחתו בקריית שמונה, בסיומו של חג הסוכות תשפ"ד. "התרגשנו, זה החג הכי שמח", הוא נזכר. "תכננתי ללכת עם הילד שלי לבית כנסת, להחזיק אותו עם ספר התורה, ולשים אותו על הכתפיים. עם הגדול שלי, עשיתי את זה שנה קודם. עם האמצעי שלי, זה היה אמור להיות משהו חדש ושמח". רק שהתוכניות האלו משתנות מהר מאוד.
שי היה עיתונאי מקומי בצפון, וככזה הוא סיקר מבעוד מועד את ההכנות של חיזבאללה למתקפה על הצפון, וצפה אותן. "אלה גם היו החיים שלנו, כתושבי צפון, פשוט ראינו אותם. כשהחלה המתקפה ב-7 באוקטובר, התחלתי לחשוב על לארוז דברים כי האמנתי שחיזבאללה בדרך. שעושים עלינו תנועת מלקחיים – חמאס תוקפים מדרום, ובעוד חצי שעה חיזבאללה אצלי בבית. כשגיליתי שחיזבאללה לא מעורבים בסיפור הזה, הייתי מופתע מאוד. כוח רדואן זה כוח של 15 אלף לוחמים שהתאמנו לפרוץ לגליל, מה חמאס עכשיו? זה שהייתה אמורה להיות פלישה לישראל, ציפינו. זה שזה הגיע מדרום – זאת הייתה ההפתעה היחידה".
בימים שאחרי, הם נשארים בביתם. אבל כבישי וערי הצפון לא נראים אותו דבר. "בכל הדרך יש טנקים וטנקים, ואין אנשים ברחובות. אני לא אשכח את התמונות האלה – עשרות אנשים יוצאים בבת אחת, ממלאים את הבאגז'ים במזוודה אחת או שתיים, ופשוט נמלטים על נפשם", הוא מתאר.
ב-9 באוקטובר יצאה המלצה של המועצה האזורית גליל עליון שאנשים באזור 2 ק"מ מהגבול יתפנו. אחרי שניהל כמה שיחות עם עמיתים למקצוע, לקח שי את אשתו וילדיו, הגדול בן 3.5 והקטנה בת חודשיים, ארז כמה מזוודות, ונסע אל הלא-נודע.
הם מגיעים למרכז ואיכשהו מסתדרים – לילה אצל חברה, אחר כך אצל האחות, בהמשך פתאום מישהי שנחלצת לאירוח בימים האלו, אותה הם גילו דרך פייסבוק. בהמשך הם מוצאים דירה לחודש בשערי תקווה, ובטוחים שאחרי חודש המצב יתבהר, אולי אפילו כבר ייפתר. אבל זה לא קורה. אחרי חצי שנה הם מתבקשים לפנות את הדירה, אז הם עוברים לחודש במלון בירושלים. כעת הם מצאו דירה אחרת בשערי תקווה.
אז איפה תהיה הסוכה שלך השנה?
"השנה הולכות להיות לי שתי סוכות – בקריית שמונה ובשערי תקווה. אני מניח שבקריית שמונה בטח כבר עף לה הסכך, מה שנקרא, תרתי משמע".
וכמו בסוכות, שי מנסה להסביר את הקושי של היציאה מהבית מחד, ואת התחושה של ההשגחה מאידך – "הקושי הוא קושי ארצי. אם אנחנו מסתכלים על החומר, על העולם הזה, יש אי-ודאות גדולה. אנחנו לא יודעים מתי נחזור הביתה, וזה קשה. גם לא ברור מהם התנאים שבהם יחזירו אותנו. כלומר, אין איזה תוואי שאת אומרת, 'אוקיי, אם צה״ל יעשה ככה וככה ונגיע לנקודה איקס, אז נחזור הביתה'. לא ברור לי מה התנאים שצריכים להתקיים כדי שנשוב הביתה".
מצד שני, במבט-על הוא מוצא נחמה רבה. "בהרבה סיפורים שאת שומעת במהלך השנה, יש צירופי מקרים של ישועות של אנשים. יש תחושה שכל דבר הולך ומתמקם לו באיזושהי צורה. זאת התחושה שלי, ובאיזשהו מקום אפשר להרגיש שיש איזו יד מכוונת מלמעלה".
"ברמה האישית, לא הכל היה שחור, היה גם הרבה טוב", מוסיף שי. "מבחינה מקצועית, השנה הזאת עשתה לי טוב; מבחינה אקדמית, היה לי זמן להשקיע וללמוד. השתדלתי לא לשבת במלון ולחשוב מתי אני חוזר הביתה, אלא לנצל את הזמן כדי להגשים חלומות ישנים, להיות יותר עם הילדים. אלה דברים שהמלחמה הזאת אפשרה".
איך אתה מרגיש לקראת החג, שעדיין לא חזרת לביתך בקריית שמונה?
"אני חושב שהקדוש ברוך הוא ניסה ללמד אותנו שיעור חשוב – ארץ ישראל נקנית באחדות, באהבת חינם, בעבודה על המידות. צריך להתחזק בערכים האלה, לשמור על הלשון שלנו בעיקר. וזה סוכות – שום דבר הוא לא שלנו. הבית שלי לא שלי, המגרש שקניתי לילדים, אני לא יודע מה יהיה איתו. כל דבר שהוא שלנו, ביום אחד יכול להילקח מאיתנו. מכל הפוליטיקאים והצבא, זה הדבר היחיד שיחזיר אותי הביתה: אם אנחנו נהיה מאוחדים, נדע לפעול ביחד ונעזוב את השטויות – אז אנחנו נסתדר גם עם למצוא לנו הנהגה חדשה, וגם עם יתר הדברים. האיומים החיצוניים שלנו – תמיד הסתדרו איתם; מה שהפיל אותנו גם בבית ראשון, גם בבית שני וגם היום – זה אנחנו".