כולנו יונה

את ספר 'יונה' קוראים בתפילת מנחה של יום הכיפורים. מובן שסיבות חשובות קושרות אותו עם יסודות היום המכונן הזה. במיוחד השנה חשתי הזדהות יתרה עם עולמוֹ של יונה הנביא.

אחת השאלות הנוקבות במציאותנו היא שאלת השליחות. מתי אנו חשים את עצמנו "באמת" כשליחים של רעיון חיוני וגדול, ומתי אנו משתמשים בנימוק זה בעיקר לצורך סיפוק גחמות שונות שלנו. הביטוי הנפוץ בזמנו של "שליחות התנועה" כבר אינו נשמע כמעט, וגם כשהיה נאמר, לא תמיד השמעתו הייתה כנה לגמרי.

יותר מתאים להתייחס היום ל"תנועה" לא כאל אותו גוף רעיוני שאנו אמורים לייצגו ולפעול בשמו, אלא לפעולת התנועה עצמה: אנו נעים ללא הרף ממקום למקום, מעיסוק לעיסוק ומהתלבטות אחת לשנייה. במובן זה, אנו בשליחות של תנועה אחרת לגמרי. תנועה זאת אופיינית במיוחד לרוב אלה המתיימרים לייצגנו ברובד הפוליטי. הם מסוגלים לקפץ בקלות בין אמירות שונות, מחויבויות שונות וגם מסגרות פוליטיות מתחלפות. זאת תנועה הקיימת פעמים רבות מכוח עצמה ולשם עצמה, ולא על מנת באמת להעביר אותנו האזרחים ממקום פחות טוב למקום יותר טוב, בכל המובנים.

יונה הנביא מנסה, כמובן ללא הצלחה, להימלט משליחותו הנבואית, לא מטעמים של רווח אישי אלא מחישוב ערכי ונפשי מורכב בדבר הטעם של נבואתו. ועִם זאת, התנועתיות והתזזית שבחייו משקפות את מציאותנו היטב. מעבר לכך, יונה נדרש להגדרה עצמית. הספינה שבה הוא שט מצויה בסכנת טביעה, והגורל המוטל חושף את אחריותו לכך. הדרישה ממנו להגדיר את מהותו צצה בשעת המשבר הגדול כפי שגם אנו חווים עתה. "ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו, מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה". אכן שאלה מקיפה ודרמטית בקרב ים סוער וסכנת מוות. בעיקר אז חייב האדם לעצמו ולקרוביו לומר את זהותו הפנימית.

גם תשובת יונה משמעותית: "…עברי אנכי ואת השם אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה". מצוי אדם בקרב נוכרים, באיום של ים סוער ושל מי שעלול לכעוס עליו בהיותו האחראי לטלטולי הספינה, והוא חוזר אל עבריותו ואל אמונתו היסודית. את התהליך הזה של בירור עצמי נוקב, איש על פי דרכו, אנו מקיימים עתה בקרבנו ללא הרף.

הסבריו של יונה הנביא מרשימים מאוד את אנשי הספינה. הם אינם ממהרים להטילו לים, וממש עושים כל מאמץ להימנע מכך. אצילותם הטבעית מרגשת. גם בהטילם אותו לים, הם מביעים צער ומתחננים מהבורא לרחמים. המבחן של התנהגות אנושית מוסרית בסיסית ושל יראת שמיים "פשוטה", מצוי כאן בשיאו. לעולם אסור לנו לקבוע כי הדברים "גדולים" עלינו, ולכן אפילו בלא להתאמץ "מותר" לנו לפגוע באנשים ללא כל חשבון מצפוני.

יונה הנביא עומד אולי בדו-שיח מטפורי עם היונה של תיבת נח. שם מוצא בה נח שותפה נאמנה לרגשותיו, והתיאור של שילוחיה מהתיבה וחזרתה לתיבה של נוח נוגע ללב. זאת אותה יונה המסמלת את השלום האנושי, ואשר עד כה ארץ השלום לא מאפשרת לה לנחות בקרבה כי לא חלפו ממנה שרידי המבול.

יונה הנביא מגיע לשליחותו בעיר נינווה, וגם כאן נפגש במידה רבה עם עצמוֹ ועם אמירתו "טוב מותי מחיי". הוא חס על הקיקיון שהתייבש, והבורא חס על תושבי העיר הגדולה. גם את התקווה לרחמי שמיים, כמו גם לאחריות האדם, ובעיקר זה המתיימר להיות מנהיג לאנשים, אנו חולקים עתה עם ספר 'יונה'.