סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: האם לוחמים המצויים בהפוגה קצרה במהלך הפעילות המבצעית, רשאים להתפלל תפילת עמידה כאשר הם נושאים על גבם תיקים כבדים וציוד רב?
תשובה: בגמרא במסכת בבא מציעא (דף ק"ה) נאמר שמי שנושא על גבו ציוד במשקל "ארבעה קבין" (שהם בין 5 ל-9 ליטרים, על פי הדעות השונות באופן חישוב המשקל בהלכה) – לא יתפלל עד שיפרוק מעליו את הציוד. רש"י שם מסביר שהמשקל הכבד על הגב פוגע בכוונת התפילה, ולכן אין להתפלל במצב כזה.
מדבריו של הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק ה' הלכה ה') דייק הבית יוסף (אורח חיים צ"ז) שהאיסור הוא אך ורק כאשר נושאים את המשא על הראש, אך לא אם נושאים אותו על הגב. כידוע, בימי קדם נשיאת משאות על הראש הייתה שכיחה, וכנראה לדעת הרמב"ם רק משא מן הסוג הזה אכן מפריע לכוונה. עם זאת, הבית יוסף עומד על כך שראשונים רבים אסרו לשאת כל משא בשעת התפילה, ואפילו על הגב, וכך אכן קבע להלכה בשולחן ערוך שאסור לשאת משא כבד על כתפיו בשעת התפילה.
בעל "ערוך השולחן" (שם, סעיף ז') החמיר יותר וקבע שאמנם בגמרא ובשולחן ערוך מדובר דווקא על משא כבד של ארבעה קבין, אך למעשה אפילו תיק קטן יותר – לא ראוי שיהיה על גבו של המתפלל בזמן התפילה. מעבר לפגיעה בכוונה, עצם העובדה שאדם מחזיק עליו תיק בזמן התפילה נראית כבלתי מכובדת. גם כאשר עומדים – להבדיל – בפני מלך בשר ודם, לא מקובל לשאת תיק גב, גם אם הוא לא מאוד כבד.
לעיתים, במהלך פעילות מבצעית ישנו זמן מצומצם מאוד לתפילה, ופריקת המשא מהגב לוקחת זמן, ואף כרוכה בפגיעה בכוננות ובשמירה על הציוד. היות שטעם ההלכה הוא שמא הציוד שעל הגב יפגע בריכוז ובכוונה, הרי שאם פריקת הציוד תגרור הסחת דעת משמעותית יותר, כגון אם הלוחם יהיה מרוכז כל הזמן בשמירה על הציוד במקום בתפילה – יצא שכרו בהפסדו.
בסימן הקודם בשולחן ערוך שם (אורח חיים, סימן צ"ו) נפסקה ההלכה שאסור להחזיק במהלך התפילה חפצים יקרי ערך, מחשש שמא ייפלו, והדבר הזה עצמו גורם להסחת דעת מן התפילה. המשנה ברורה (שם, ס"ק ו') כתב: "צריך עיון אם מותר ליקח תפילין וספר תורה בידו היכא דמתיירא מפני גנבים, דאפשר דהתירו לו". הדברים מוצגים אמנם בדרך של ספק והתלבטות, אך פוסקים רבים (ראו, למשל, בכף החיים שם ס"ק ז', ובפסקי תשובות שם ס"ק א') הבינו שהלכה למעשה, אכן מותר לאחוז בידיים את אותם חפצים יקרי ערך, אם החלופה של הנחתם על הרצפה עלולה לגרום להסחת דעת ולדאגה שמא ייגנבו או יאבדו. כאמור, אם הריכוז והכוונה בתפילה הם העומדים ביסוד ההלכה, הרי שלעולם יש להעריך מה יוסיף – או יפריע – לריכוז, ובהתאם לכך לקבוע את אופן העמידה לתפילה.
הוכחה לכך ניתן להביא מפסק השולחן ערוך (אורח חיים, סימן צ"ד סעיף ז') שמי שהולך בדרך ויודע שלא יוכל להתרכז בתפילתו כשעומד – רשאי להתפלל בישיבה. אמנם, השולחן ערוך עצמו פסק שמי שנאלץ להתפלל בישיבה יחזור ויתפלל בעמידה אם הדבר יתאפשר לו לאחר מכן, אך כתבו האחרונים (משנה ברורה שם, ס"ק כ"ז) שלמעשה אין חובה לחזור ולהתפלל, ויצא ידי חובתו בתפילתה הראשונה אף שהייתה בישיבה, שכן כל הסיבה שישב הייתה אך ורק כדי להבטיח שיתכוון. ואם כן למדנו שוב, שהכוונה בתפילה היא העיקר, וניתן להקל בפרטים שונים הנוגעים לצורת העמידה או לנשיאת משאות, כדי להבטיח כוונה מיטבית.
הלכה למעשה קבענו בספר תורת המחנה (כרך א', פרק ח' תשובה ד'): "במקום צורך כגון שחושש שיגנבו ממנו, רשאי לשאתו… לפיכך, לכתחילה יש להסיר מעליו כל משא בשעת התפילה, אולם אם בכך שיניח את הנשק ושאר הציוד בצד תיטרד דעתו, וכל שכן אם הסרתם נוגדת את הנהלים, מוטב שישאירם עליו ויתפלל בכוונה. וכעין זה יש להימנע מהסרת ציוד הלחימה בשעת תפילה במהלך תרגיל הנועד לדמות מצב מלחמה, משום שהדבר פוגע בלקח וההישג הנדרשים מתרגיל זה, וכשם שנמנעים במהלך תרגיל זה מהסרת הציוד בזמן האכילה והשינה".
