בדרכו של המצביא והלוחם העברי הראשון

בפרשיות שלנו אנו קוראים על תולדותיו של אברהם אבינו אבי האומה. מרן הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה נוהג לחזור באוזנינו על החובה ללמוד מדמותו של אברהם אבינו: "יש מצוה לדעת מי הוא אברהם אבינו: 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם' (ישעיהו נא, א). זו מצוה, מדברי נביאים, להבין, להכיר, וללמוד את אברהם אבינו, לא בתור איש פרטי בודד, אלא בתור יסוד האומה הישראלית. אברהם אבינו, הוא צור מחצבנו, הוא אנחנו. 'מעשה אבות סימן לבנים'" (שיחות הרצי"ה זצ"ל בראשית).

אברהם העברי היה אבי האומה ואבי האמונה בא-ל אחד, אמונה ששינתה את פני האנושות כולה. אברהם אבינו היה גם הלוחם והמצביא העברי הראשון. ביחד עם מידת החסד האופיינית לו, הייתה בו גם מידת הגבורה. עתה, כשבני ישיבה ותלמידי חכמים ניצבים ביחידות הלוחמות בקדמת הלחימה ומקרינים אמונה ורוח לחימה, חשוב להתחקות אחר השורשים של השילוב בין תורה לצבא ובין ספרא לסייפא כשני צדדים של אותה המטבע, וגם אחר השורשים של השילוב בין אמונה לרוח לחימה מנצחת.

אברהם אבינו יצא למלחמה קשה נגד ארבעת המלכים כדי לשחרר חטופים מאנשי סדום, ביניהם לוט ומשפחתו: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ… וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה" (בראשית יד יד). בכוח הצבאי שיצא איתו לקרב היו תלמידיו, בני ישיבתו: "'חניכיו' – הם תלמידיו. נערים שבאו אצלו להתחנך בעבודת ה' וללמוד אצלו, וילידי ביתו הם עבדיו שנולדו בביתו, וכו', וכולם היו שמונה עשר ושלש מאות, והגם שהיו רק שי"ח אנשים נגד ארבע מחנות אדירים, רדף עד דן שהוא בקצה א"י השני" (מלבי"ם שם). אברהם אבינו היה המפקד והמצביא, לרשותו היה כוח של 318 לוחמים בלבד. ואיתו ניצח צבא חזק ומתקדם של ארבעת המלכים, שזה עתה הצליח להביס את הצבא של חמשת המלכים.

ה'ישיבה' של אברהם אבינו הייתה במתכונת שדומה לישיבת הסדר דהיום. מידת הגבורה ודרכי הלחימה היו בין שאר מקצועות התורה שלימד אברהם אבינו את תלמידי ישיבתו: "חניכיו – שחנכם פעמים רבות במלחמה" (אבן עזרא שם). המחנך וראש הישיבה יוצא לקרב בראש הכוח! אצל אברהם אין סתירה בין החלק האמוני והחינוכי של דמותו ובין החלק הצבאי של דמותו. כך יכול היה להיות בעת ובעונה אחת המחנך והמפקד של תלמידיו.

מקרב כל אנשי ביתו בחר אברהם דווקא את "חניכיו" – תלמידיו שהתחנכו לתורה על ברכיו, אותם בחר לצאת עימו לקרב: "אין ראוי שינהג האדם עימו למלחמה כי אם האנשים אשר הורגלו בתכונת הגבורה. שאם יהיה ביניהם רך לבב יבא מורך בלב שאר האנשים וינוצחו. ולזה לא נהג אברהם עימו מאנשי ביתו כי אם האנשים אשר חנכם במנהגיו מלידה. ואין ספק שעם שחנכם בשאר המידות המשובחות חנך אותם במידת הגבורה. ולזה הביאם עימו לבדם, ועזב האנשים אשר היו בביתו שלא גדלו עמו מעת הלידה, כי אלו כבר נשתקעו קודם היותם עמו במדות הפחותות ולא יכול להעתיקם מהם ולהניעם אל המידות המשובחות באופן שלם. או קרא 'חניכיו ילידי ביתו' מי שחנך מהם למלחמה" ('תועליות הרלב"ג' שם. עי' בהרחבה בספרנו 'צבא וישיבה' תש"ע, עמ' 143).

השילוב המיוחד הזה בין תורה וצבא, ספרא וסייפא, בא לידי ביטוי בדרך שאברהם אבינו הכין את חניכיו לקרב: "'וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו'. פעולה זו מתפרשת בכמה מובנים. הכנה צבאית לקרב: "וירק – שנתן להם כלי מלחמה כטעם והרק חנית" (אבן עזרא שם), והכנה רוחנית: "רב אמר: שהוריקן בתורה" (נדרים לב עא). מתוך התורה והאמונה, הוא העצים בהם את רוח הלחימה והניצחון: "זרזן בזכות התורה, ובשבילה נצחו במלחמה" (פירוש הרא"ש שם). אין ספק שבמלחמה הנוכחית נשאבו תעצומות הנפש והגבורה של הלוחמים ממקורות הרוח של התורה.

אברהם אבינו שילב בין גדלות בתורה ובין עשייה צבאית, כשני צדדים של אותה מטבע. בדרכו צעדו שאר האבות וגדולי האומה התנ"כיים, תלמידי חכמים שיצאו בראש מחנה המלחמה. הם מקור ההשראה לדורנו. מהם אנו לומדים כיצד הגדלות הרוחנית הופכת לעוצמה צבאית מכריעה בעת מלחמה. אולם, זה פועל גם בכיוון ההפוך: הגבורה שמתעצמת בשדה הקרב הופכת להתעצמות יוצאת דופן של התגדלות בתורה.